תוכן

כח הדמיון - קליפת נוגה, ודרך תיקונו

ההבחן בין דמיון לשכל

יש בדמיון מה שאין בשכל, שהדמיון מוציא ובורא יש מאין, מה שאין כן השכל שאינו אלא מוסיף או מחבר ומברר ממה שמונח לפניו, ואין כל חדש.

ויש בשכל מה שאין בדמיון, שבהשכל תכליתו שב בעצמו, מה שאין כן הדמיון אין תכליתו בעצמו אלא בחבירו, כלומר, בטעמי ההרגש מר ומתוק שבשבילו נברא.

ובִין, שהדמיון ערכו כמו כלי וקנקן, שאין בהכלי שום תכלית וחשבון כלל כלפי עצמו, כמו שכתוב (אבות ד, כז) 'אל תסתכל בקנקן' וכו'[1], ולכן הדמיון אינו נחלש משקר, ובהדמות לאדם דמיון כוזב שיודע שכוזב הוא, מכל מקום האדם מתענג הימנו כבדמיון אמיתי, ומדרך העניים לדמות לעצמם שהם עשירים, ונהנים מציורין האלו תיכף הגם שמכירין בשקרו. והענין, כי לא הטביע בו הבורא ית' מענין אמת ושקר כלל, זולת מענין הרגשים של מר ומתוק לבד.

ההשתמשות בדמיון - לנחת מהעבר ולא לעצב

ובזה יתורץ מהמצאת הרופאים הזמניים שבכל חולשה בבשר עושים תיכף "חיתוך" ומשליכין בשר רע מהגוף, לא כרופאים הראשונים שהיו משהין את עצמן הרבה להחזיר הבשר הרע לטוב, כי לכאורה אין לבחינת המצאת "החיתוך" שורש ברפואה על פי חכמת האמת, כי שם כל רע חוזר לטוב.

אמנם תבין, שבחינת הרפואה נחלקת גם כן לפנימיות וחצוניות, כלומר, מהלך הדם בעצבים הוא פנימיות והעצבים והבשר הוא חצוניות, ששורשם מְשֵׂכֶל ובחינת ט' ראשונות, והדמיון ובחינת מלכות. ולכן אות נחמד הוא לחתוך, כי זהו סוד הבחירה שנוּתן לאדם, על דרך משל: העוברות אינם מיוחסין כלל לגוף, ומה שעבר אַיִן, אלא מטבע כח המדמה לצער או לענג האדם מהעוברות גם כן.

וזהו שאמרנו שכח הדמיון הוא להוציא יש מאין, שהעוברות כבר בהעדר ואין הוא, ומכל מקום הדמיון מקרבם ומחדשם ומרגיש אותם כמו הוה ועכשיו, כי אינו ענין לעצמו, אלא ליתן הרגש הוא יצא.

ויש להחכם לעסוק בכח המדמה רק לקרב הנחת מהעוברות, ויהנה מהם הרבה, וכאן לא ישמש בשכלו ולא יראה כזבו בפניו. ולרחק מהעוברות כל בחינת העצב, כמו שהם באמת כבר בהעדר נמצאים, ובאלה ישמש דוקא בשכלו. וזהו באמת שורש להמצאת הרופאים בבחינת החיתוך הבשר הרע, וממילא יבא הגוף על טיבו ובריו.

ועל דרך משל, אב שלמד לבנו מלאכה נפלאה באמצעות צבת משוננת, והוריש לו הצבת, והבן שכח המלאכה, ואחר כך הוסיף בשטותו ובחן הצבת על גרונו ושחט את עצמו, אין לך שוטה ומשוגע יותר הימנו. כמו כן בכח הדמיון, אם אמת הוא שהטביע בו הבורא ית' הוצאת יש מאין והוא צבת נפלאה, אמנם החכם יברוא לך דוקא את הנחת, ואותו תברא ותאכל, ומה לברות בריות מזיקים ולהוציאם מן האין והעדר. וזהו אות נאמן להמצאת החיתוך.

ביאור קליפת נוגה

ובזה תבין את קליפת נוגה שחציו טוב וחציו רע. ויש להקשות, הלא הרוחניות נחלקת לפי הבחינות ונספרת בהם, וא"כ כיון שיש בנוגה טוב ורע, א"כ יש שתי בחינות נוגה ולא אחת.

ובהנ"ל תבין, על דרך משל שראה אדם בחלומו שנפל לו ירושה עצומה מאביו והתענג הרבה ברוחים וכבוד גדול וכדומה, ובשעת חלום לא הרגיש כלל בחינת מיתה, כי כן טבע החלום לדמות שתי הפכים, ואיזה שנרצה שולט בכל תקפו, וההפכי בטל ומבוטל כלא היה. ואחר כך כשהוקץ משנתו ונתחבר השכל עם דמיון, אז עושה חשבון, אם יש ירושה יש גם כן מיתה, ואז מתענה תענית חלום ואינו יכול להתענג כלל מחלומו הטוב, ודו"ק.

וכתוב (משלי ה, ה) 'ורגליה יורדות מות', אשר בחינה אחרונה דמלכות דאצילות מלובשת בטוב שבנוגה, וטוב ברע, ורע בד' קליפות הטמאות שהם אבי"ע דקליפה בסוד 'זה לעומת זה עשה האלוקים' (קהלת ז, יד).

ומט' ראשונות נמשך מח החב"ד בהשכל ודעת, וממלכות נמשך כח הדמיון בסוד 'וביד הנביאים אדמה' (הושע יב, יא). ובזה תבין, שבחינת אחוריים דכח הדמיון שבמלכות מלובשת בטוב ורע שבנוגה. ועי' לעיל שכח הדמיון הוא יש מאין, ודמיון כוזב ממציא הרגש כמו האמיתי, שאינו מוגדר כלל באמת ושקר כנ"ל.

וזה ודאי שבבחינת מלכות אצילות בעצמה לא שלט מחמת הכח דחה"ג[2] שום הרגש רע, כמו שכתוב (תהלים ה, ה) 'לא יגורך רע', ושם שלט רק הרגש הטוב והאור שנצמחת מכח הדמיון הנברא שם מחדש. אמנם כשבא זה הצורה אחר כך לבדה והתלבשה בנוגה, אז נתדמה הנוגה אל הקדושה כקוף בפני אדם, כי הקוף הוא בעל חפץ טבעי המתפעל ממח המדמה שלו, שאחריהם נמשך כל חכמת הקוף, מה שאין כן האדם, כי גם הוא מתפעל ממוח המדמה, אבל בצירוף עם מח השכלי העיוני שלו, והבן זה.

ועל כן בשעה שהנוגה מלבשת את כח הדמיון שבמלכות המלובשת בו, אז הוא מוציא נחת ואור גדול, שעל כן נקרא נוגה תרגום של אור. אבל בהתפשט הנוגה למטה להתלבש בא"א דקליפה, דומה לאותו אדם הנעור משנתו ועושה חשבון בחלומו שירושה נמשך ממיתה, ונמצא מפחד מחלומו ומתענג ומצטער יחד, שזה סוד עירוב טוב ורע יחד שבנוגה המלובשת בא"א דקליפה.

וענין אבי"ע דקליפה: ד' קליפות הטמאות הם סוד עשר ספירות הטומאה כמו ט' ראשונות ומלכות, ומלכות היא עשיה דטומאה, והיא נקראת שמרי הקליפות, ומלכותא בלא תגא.

והענין, אשר ט' ראשונות הוא ממשיך מוח השכלי והעיוני, ובהם יש עירוב טוב ורע, משא"כ המלכות היא ההרגש המתפעל מכח המדמה לבד בלי שום עיון ודעת, כמו החולם הנ"ל שמיתת אביו מפחדת אותו למאוד ויושב תענית חלום, ומתירא לחשוב ולזכור את מקרה החלום, לא מדובשו ולא מעוקצו, ורק צורות המיתה עומד ומפחד אותו.

וזהו שאמרו על אות ק' שנמשך רגלה למטה בסוד 'רגליה יורדת מות', כי קוף הזו אינה אלא התפעלות מהמדמה לבד, ועומדת על חד כרעא, דהיינו בחינות מלכות בלי ט' ראשונות, כלומר כח דחרה"ג וצורתה בלי הארה המחובר בכח זה. ושקרא לא קאי, פירוש, שכח המדמה הזה שקר הוא. ואין להקשות הא כתיב (קהלת ז, יד) 'זה לעומת זה עשה אלקים', כי באמת כח הוא, כלומר שנותן ההרגשה, ואין שייך בכח להתבונן עליה אם אמת או שקר הוא, אלא שייך להתבונן איזה שיעור של הרגש מר ומתוק יש בו, ואל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו.

ובזה תבין אשר הנוגה הוא באמת בחינה אחת, דהיינו הארה לבד, כמו תענוג של ירושה. אלא כשנמשכת להאיר למטה לפרצופי הקליפות, ממילא מתדמין כמו קוף בפני אדם, כלומר שעושין חשבון עם חכמתם ובינתם שעל ידי זה שואבין כח המדמה דחה"ג לבד, כמו נידון הניעור משנתו, שמיתה היא קודם וירושה היא נמשך, וכיון שבאמת אין להם דעת להבין כי כל הדמיון כוזב ואינו אלא כח להאיר את האמת הזה בעצמו, נופלין לשמרי הקליפות שהוא כל כח דהנהגת העולם הזה.

*

והנך רואה סוד העליה שאינו אלא שלא לטנף את הרגליים בקליפת נוגה, בסוד הכתוב (קהלת ד, יז) 'שמור רגלך כאשר תלך אל בית אלקים', עד ששמרי הקליפות עושים ומגלים כל מה שיש בהם בכח, ואז מתחיל כח הקדושה בבחינת החשיבה, כמו שכתוב (ע"פ דברים ד, כט) 'ובקשת משם ומצאת', כי נגלה רשעתו של מרכבת אדם בליעל וטובו של אדם דקדושה בבחינת עליה למעלה, ובזה יוצאין הנשמות להתלבש בתרי"ג צלמים שלהם, שבכח בירורין אלו שהם סוד התפשטות מוח הדעת, נבלעין ד' קליפות הטמאות ברע שבנוגה, כי נגלה רשעתם, ואחר כך נבלע הרע בטוב שבנוגה, ואגלאי מילתא למפרע שאינה אלא כח והרגש מוכן להאיר בלבד, ואז 'ונוגה כאור תהיה' (חבקוק ג, ד).

וסוד הבלעה של רע בטוב הוא דומה לבחינת "חיתוך" שבחכמת הרפואה, כי כל העצב שבקליפות נפל לבחינת עוברות והעדר, ויש עבודה בזה שלא להניח את מח המדמה לבראות יש מאין, כלומר להרגשי עצב שבעוברות שכבר נעדרו, ומה שעבר אין, ובהתאמצות להמציא יש מאין בבחינת העוברות לקרב כל הטוב שעבר, נמצא בזה הבלעה של רע בטוב, והבן זה היטב.

*

ובזה תבין סוד פיצול המקלות שעשה יעקב בבית לבן, כי כיון דאתיליד יוסף, היה רוצה יעקב לשוב לבית אביו, ואז נזדקק לו לבן והראה לו שכל הצלחתו הנפלאה (שנמשך בכח דחרה"ג) ילך לאיבוד, על דרך שאיתא באנשי כנסת הגדולה שאסרו ליצר הרע, וביעתא בת יומא לא אשתכח, והבן. ועל זה רצה להרוג את משיח בן יוסף, באמרו 'נקבה שכרך עלי ואתנה' (בראשית ל, כח), ופירשו ז"ל (זוהר ויצא רצד) 'נקיבה היא שכרך', ודי למבין. ועל זה התחכם יעקב אבינו ע"ה, ואמר לו שאין צריך לנוקבא שלו כלל, וזה אמרו 'הסר משם כל טלוא ונקוד בכשבים וחום בעזים' (בראשית ל, לב), להראותו שאינו צריך לזבוח לשעירים בחום שבהם בסוד 'האח חמותי ראיתי אור' (ישעיה מד, טז), שזה סוד 'חום' בעזים. אלא מה עשה יעקב אבינו, נטל מקלות ופצל בהם, ו'בעת יחם הצאן, שם פניהם אל המקלות' (בראשית ל, מא), כלומר בדמיון בעלמא. ואע"פ שדמיון כזב הוא, דכבר אתייליד יוסף, אמנם הדמיון מגלה ההרגשה והחום אפילו בדמיון כוזב וד"ל, ועשה מפצלים האלו רכוש יותר גדול ממה שעשה מקודם לצאן לבן בבחינת נוקבא ממש, והבן זה.

ומכל מקום 'ארמי אובד אבי', כי 'ראה פני לבן שאינו עמו כתמול שלשום' (בראשית לא, ב), כלומר בעלמא דא"ק ובעלמא דאצילות שהוא סוד 'יחיינו מיומים' (הושע ו, ב), בסוד 'אם אין מכה רפואות למה לי' (ע"פ סנהדרין קא, א), ו'אשר פיהם דיבר שוא' (תהלים קמד, יא), ואין מכה, וממילא נמצא, שימינם, שהוא סוד האור והרפואה שבכח ימין, הוא ימין שקר. ומחמת זה ברח הימנו, כי רצה לעשות ניתוח ולהשליך לגמרי את הרגשי העצב מהעוברות. ולבן רדף אחריו, אמנם לא יכול לדבר עמו מטוב ועד רע, כמו שכתוב (בראשית לא, כט) 'ואלקי אביכם אמר לי אמש השמר לך מדבר' וגו', פירוש, אמש הוא סוד הצורה של חה"ג עצמה, והיא עצמה אמרה לו את זה, אלא כל תביעתו היה 'למה גנבת את אלהי' (בראשית לא, ל), כלומר הצורה של חהר"ג, ואבד מזה כל הצלחתו כנודע. ו'יעקב לא ידע כי רחל גנבתם' (בראשית לא לב), ותלה האשמה בלבן עצמו שאלקים אינו רוצה עוד להצליח אותו, וע"ז קלל 'עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה'. אמנם רחל ישבה על התרפים ולא היה לה עוד דרך נשים, וכחשה באביה בטענתה כי דרך נשים לי (בראשית לא, לה), וזה היתה סיבת מיתת רחל בהקשותה ללדת את בנימין, וע"כ קראה לו בן אוני (בראשית לה, יח). אמנם יעקב תיקן אח"כ את הקללה הזאת וגילה שוב כח הארת הימין עוז ועשה חיל, וע"כ קרא אותו בן ימין. והבן כל זה היטב הדק, כי קצרתי מאד, ודי לחכימא ברמיזא.

ודו"ק עוד, כי לבן קרא לביטול הצורה דחה"ג 'יגר שהדותא' על דרך 'בן אוני', יג"ר מלשון פחד. אבל יעקב קרא לו 'גלעד', גל מלשון גילה, שהיה לו שמחה גדולה כי חזרה וגל" כל מה שנאבד ללבן הארמי, והבן על דרך בן ימין.

ובִין בשמות 'לח' 'לוז' ו'ערמון'. "לח" היא לחות, היא בנין שבמקוה"נ[3] דלא נקרשו עוד, וד"ל. "לוז" הוא גילוי הנוקבא וקרישת האבנין. לוז הוא לשון לזות שפתים, 'ושם העיר לפנים היה לוז' (בראשית כח, יט), 'זולות לבני אדם' (תהלים יב, ט). ו'ערמון' מלשון ערמה, כי כל זה אינה אלא ערמה לבד, או ערמון היא התחכמות שביחוד דאנקת"ם, שהיה די ל..יות ער משנתו שהוא סוד עינים דיסוד, וד"ל.

* * *