תוכן

ונשבר הכד על המבוע

כתיב 'ונשבר הכד על המבוע' (קהלת יב, ו). פירוש, כשהכד נתמלא מהמבוע, אז מתגלה התפארות בשורש ובכל העולמות, ולא יוכל הענף למלט עצמו מבלי לקבל מתוקף המאור הזה. אבל צריך זהירות גדול לקבלו בסוד השורש, דהיינו 'יתפאר בי כי חפץ בי' (מתוך שיר הכבוד).

אבל אם ירום לבבו מאחיו מחמת אותו המאור, אז תיכף נשבר הכד, כי אִגְלַאי בְּהַתְתֵיהּ (-נגלית החולשה שבו), כי 'חָבֵר אין צריך התראה' (מכות ו, ב), וכבר ידע ש'מלכותו בכל משלה' (תהלים קג, יט) ו'סער על ראש רשעים מתחולל' (ע"פ ירמיה כג, יט), וא"כ אין הסברה הפשוטה נותנת, באשר שמיהר תאנתו להתבכר (ומסתמא גם זאת מצפני המלחמה), על כן יאמר שחמודה וחשובה משאר תאנות (כי זה מחוקי דוד המלך ש'חלק כחלק יאכלו, היושבים על הכלים עם הנוצחים במלחמה' (שמואל א' ל, כד)), אלא ע"כ ימאוס החוטאים גם כן, ואם כן נמאס בעצמו, שהוא גם כן חוטא, וכיון שהוא חוטא באפס מה, תיכף נטרד מהיכלא דמלכא. וזה סוד 'ונשבר הכד על המבוע' ממש כנ"ל.

וזה סוד גדול מאד, כי ברגע השלמה של פרט, הוא מושב ונקשר בכלל ישראל, וניטל ממנו הבחינה להרגיש את פרטיותו באפס מה, ואם יתחיל להרגיש בחינת פרטיותו, תיכף הוא חוזר לסורו. והבן מאוד, כי ממש באותו שיעור שמרגיש פרטיות שלו (יהיה מאיזה מין שיהיה), באותו השיעור מתרחק משורשו מדה במדה ממש, וזה סוד 'אין אני והוא יכולין לדור במקום אחד'.

וזה ענין שבעשיה קליפה קודמת לפירי, כי בשמאל נעשה מציאות לקליפה, והימין מיישר אותה שיהיה סובבת לפירי לגדלה ולשומרה. אבל בהשלמתה להיכנה היא בסוד יצירה, דהיינו שהקליפה עתה אינה ענין לסבב הפירי כמו האגוז, כי כבר נשלם הפירי ואוכלין אותה וזורקין הקליפה, אלא מכל מקום יש מציאות עדיין לקליפה, וכיון שאין בה דבר טוב, בושית ונכנעת וטומנת עצמה בתוך הפירי כמו התמרים, והבן.