תוכן

ייחוד אמת ואמונה

(שנת תרע"ט)

'חותמו של הקב"ה אמת' (שבת נה, א), וכן הכתוב אומר (תהלים פה, יב) 'אמת מארץ תצמח'. פירוש, שעיקר החפץ הצריך להתגלות הוא מדת האמת, שאין שום נברא נשלם זולתה, וזה כמו חותם המלך, בסוד 'כי כתב הנכתב בשם המלך ונחתם בטבעת המלך אין להשיב' (אסתר ח, ח), אבל כל עוד שלא נגע בו הארת החותם הזה, הוא נמצא עדיין בחוץ.

והרבה דרכים למקום האמת, ואמרו ת' דרכים בה. ובכל דרך ודרך, כאשר ידרוך ויבא ויגע באפס מה במדת האמת, נעשה היחוד אמת ואמונה, ותשלם כל המלאכה, באשר שנחתם בטבעת המלך ואין להשיב.

וזהו שכתוב (ע"פ סוטה ה, א) 'כל המתגאה אומר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור במדור אחד'. ועם הנ"ל מובן מאד, מפני שזה ההיפך לגמרי ממידת האמת, כי שיעור גבהות לבו של אדם שוה ממש כשיעור השקר המושרש ונאחז בלבו.

וכל אשר נגע מעט יראת ה' בלבו, יודע לאמיתו שלא קדמה למלאכת ה' שום מלאכה בעולם, כמו שכתוב (איוב מא, ג) 'מי הקדימני ואשלם לו', ו'מה אנו ומה מעשינו ומה צדקותינו ומה כוחנו' וכו' (מתוך רבון כל העולמים לפני שחרית). ואם יודע כל זה, איך יגבה וירום לבו על אחיו אשר לא זכו עוד למעלתו, והיתכן שיתפאר הגרזן על החוטב בו. ואם רצה הבורא להטיב עמו יותר וקודם שמטיב עם אחיו, הישוער לו מעלה ורמות לב על זה, כי מי יבא להרהר אחר המלך ומחשבתו, 'כי לא מחשבותי מחשבותיכם אמר ה'' (ע"פ ישעיה נה, ח). לכן בהתנשאות לבו, על כרחך מוצא בעצמו איזה גילוי כח יותר מבאחיו, ומי הגיד לו כזאת, על כרחך עיני שקר שלו, ואם כן אינו נחתם בטבעת המלך, והרי זה ככלב השב על קיאו.

וצא ולמד משר המצביא החכם, המסדר בערמה גדולה כפי חכמתו העומדת לו את מערכות המלחמה, שלחלק אחד מצבאותיו מצוה אותם לנוס מן המערכה, ולחלק אחד מצוה למסור את עצמם ברשות האויב כמו שבויי מלחמה, ולחלק אחד להחזיק מעמד ולנצח להכותם על קדקדם. אשר על פי התחבולה הזאת, יושמד האויב ונלכדים חיים בבושה רבה. וכיון שכן, היתכן שאותו החלק אשר יצא להם הפקודה משר צבאם להחזיק מעמד, ירום ויגבה לבבם על אותם שיצא להם הפקודה להמסר בשביה תחת האויב.

לכן בהרמת רוחם, סימן גדול הוא שרחוקים מדעת השם ומואסי האמת.

וזה סוד יחוד האחרון והשלם סוד התיקון, דהיינו אמת ואמונה, שהמה בחינת הקצוות היותר רחוקים שבעולם.

וזהו שכתוב 'אמת מארץ תצמח' (תהלים פה, יב), שבזה סוד כל הבריאה, שהאמת לא ישונה ולא נשתנה. אלא כמו הזורע חטים בארץ, וטרם שנרקבו ונעלמו מעין כל חי אזי משתרשים בארץ ופרים ורבים ומוציאים מאה שערים כברכת ה'. ותמונת החטים החדשים הם בעצמם כמו החטים הקודמים שנזרעו ולא קרה להם שום מקרה רע, אלא טובה גדולה ומכופלת מאד, וזה סוד (מלאכי ג, ו) 'אני הוי' לא שניתי ואתם בית יעקב לא כליתם'.

וזה ענין 'הסריסים אשר ישמרו את שבתותי' (ישעיה נו, ד), 'ואל יאמר הסריס עץ יבש אני' (ישעיה נו, ג). כי כן מנהג של מלכי קדם, שלא היו לוקחים לנאמן בית אצלם, זולת סריסים, מיראתם שלא יזלזלו במטרוניתא בתאות לבם (עי' רש"י סנהדרין צג, ב), לכן כל אשר ניתן להם לעמוד בהיכלא דמלכא בקביעות, סריסים שמם. כי כן האמת, שהכל בידי שמים, 'ואם חטאת מה תפעל בו ואם צדקת מה תוסיף' (איוב לה, ו-ז). אבל הקב"ה אומר (מלאכי ג, ז) 'שובו אלי ואשובה אליכם', ועל פי האמונה זאת אנו שומרים עושים את השבת בקדושה וטהרה בלתי לה' לבדו. אבל כאן מקום השאלה 'מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף' (ויקרא כה, כ), ומי שזורע הוא האוסף והוא האוכל ולא נשאר לנו כלום, כסריסים הנ"ל, א"כ מה נאכל, והאיך שומרים את השבת, כי הקב"ה שומר אותו, ו'אם הוי' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו' (תהלים קכז, א) וכו'.

אלא מלמדך הכתוב (ויקרא כה, כא) 'וצויתי את ברכתי ועשת לשלש השנים', שהם סוד ג' עלמין שבהם מקום הברכה להיגלות. ומתחילה הורה לנו דרך שבחפץ ה' אינו צריך לעבודה כלל, והכל משמים. וזה סוד השבת והשמיטה. אלא כשמשיגים זה, אם כן נראה בעליל שאין העבודה שום סיבה לאסיפת תבואה, אם כן רפו כל ידים, והמה הסריסים כנ"ל. לכן צריך בכאן להתחזק באמונה גדולה, ובשדה הזה זורעין האמת בעצמו, ופותחין פתח כפתחו של מחט סדקית, ונצמח האמת בסוד 'עין לא ראתה' (ישעיה סד, ג), וזה 'ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ובנות' (ישעיה נה, ו).