תוכן

ג) והטעם הוא, לפי שהנה ז"א, פניו מכוונות ממש, אל הצד אשר פונות פני א"א, כנודע כי ז"א ראשו מתחלת מת"ת דא"א, ופניו דז"א , הם שם נוטות אל מקום נטיית פני א"א. ועל ד"ז גם פני או"א, מכוונות כנגד פני א"א. כנז"ל כי בהיות או"א פב"פ, נמצאו שניהם עומדים ביושר ממש כנגד פני א"א. והנה גם יעקב צריך לקבל הארה מן הפנים של ז"א, ואם היו פני יעקב כנגד פני לאה, לא היה מקבל הארה מן הפנים דז"א, לפי שראש יעקב מתחיל מן חצי התחתון דת"ת דז"א ולמטה כנז"ל, ונמצאו פני ז"א גבוהים מאד, למעלה מפני יעקב, ואינו מאיר בו. אבל עתה אשר אחורים דיעקב כנגד פני לאה, וכנגד פני ז"א, שהוא גבוה ממנו, כופף ראשו למטה, ואז מסתכלים פניו בפני יעקב, ומאיר בו, כציור הזה: לו. ואלו היו פני יעקב נוטים כנגד פני ז"א ובפני לאה, הנה כאשר יכפוף ז"א ראשו למטה להאיר ביעקב, היה מאיר באחוריו בציור כזה: לז. ולכן החזיר יעקב אחורים כנגד פני לאה וז"א, כדי שכאשר יכפוף ז"א פניו, יוכל להאיר בפני יעקב ממש, כמו שהוא למעלה באבא, שהוא שרשו של יעקב כנזכר, אשר הוא מקבל הארת פני א"א ממש פב"פ.