תוכן

לד) זה המזמור מדבר, במה שפיתה נחש לחוה, והטיל בה זוהמא. ועליו נאמר, אין פחד אלהים נגד עיניו, והוא פיתה אותה ברמאות. וז"ש, דברי פיו און ומרמה. וז"ש, און יחשוב על משכבו. שמתוך שראה אותן עוסקים בענין משכב, קפץ עליהם וכו', ואמר ה' בהשמים, ולא אמר בשמים, לרמז כי שם הויה בז"א, ועליו נאמר ה' בהשמים, וכל ו"ק שבו הם בחי' ווין, היינו שמים, ו"ק, ו' פעמים ו' ל"ו. וז"ש, אשרי כל חוכי ל"ו. וכנגדם, אין העולם חסר מל"ו צדיקים, המסתכלים באספקלריא המאירה. והנה חסדים אינם רק ה', המתפשטים בהשמים, בחג"ת נ"ה שבו. וזהו בהשמים מתפשטים חסדך, והטעם שאמונתך שהוא התבונה, עד שחקים, בינה עד הוד אתפשטת, וא"כ אף שאין ביסוד אלא חסד א', מ"מ כולל כל הה', וכולם מתקבצים בו. וז"ש, צדקתך: שהוא הצדיק, כהררי אל, לוקח נגד ה' הרים עליונים, חג"ת נ"ה, שכל ה"ח מתקבצים בו. ולהיותם חסדים, קראם אל, כי חסד אל כל היום. ולכן נקרא ציון, גי' יוסף, מנין ה"פ אל. ומשפטיך שהם הגבורות, הולכים אל תהום רבה, שהוא יסוד נוקבא. ובזה הם נמשכים אל הדכורא, שהם החסדים, אדם. והנוקבא כמנין בהמה, שם ב"ן, אז תושי"ע ה', מאירים בהם הש"ע נהורין, בסוד פב"פ. ואמר מה יקר חסדך אלהים, כי כשהחסדים מתגלים מיסוד שלו, בסוד טפה, ונכנסים תוך הנוקבא שהוא אלהים, אז הם יקרים, שיוצאים משם נשמות בני אדם, וכל ה"ח נעשים א'. וז"ש חסדך, לשון יחיד, ואז עולות נשמותיהן של צדיקים בסוד מ"נ תחת כנפיו, וז"ש ובני אדם בצל כנפיך יחסיון.