תוכן

כ' אדר א' תש"ג
במשנה מסכת אבות (פ"ב משנה י"ח): רבי שמעון אומר: הוי זהיר בקריאת שמע. ענין קריאת שמע הוא ענין קבלת עול מלכות שמים במסירות נפש, שהוא אז רוצה להבטל מהמציאות. ואז לא שייכת תפילה, דענין תפילה הוא שרוצה איזה דבר ומבקש שיתנו לו, שאז יש שתי בחינות: משפיע, ב) הוא המקבל, שהמקבל מבקש מהמשפיע שישפיע לו כל טוב. וענין קריאת שמע הוא, שאין אז שייך לומר משפיע ומקבל, אלא שהוא אז רוצה להבטל מהמציאות לגמרי, ואין שם רק המשפיע. שהוא התחתון משפיע את כל ישותו לעליון, והכל נק' אז ע"ש העליון, מפני שהתחתון רוצה להיות נכלל בהעליון. משא"כ בתפילה, שהתחתון נשאר על מקומו, אלא שהשפעת העליון נכללת בתחתון. וזה שאמר רבי שמעון, שצריך ב' דברים, ולקצה אחד אין שלימות, שקריאת שמע נק' שהוא מקבל בחי', אנכי, ולא יהיה לך, שהיא תכלית הדבקות, ותפילה נקראת בחי' המשכת אור תורה למטה.
וז"ש רבי שמעון: הוי זהיר בק"ש ובתפילה, היינו שאתה צריך להמשיך את אור התורה למטה ג"כ, ומ"מ אל תחשוב, אם אתה מתפלל, ואין עדיין אתה מרגיש את הישועה, שתהא אתה דוחק את השעה, שאתה מוכרח להמשיך את האור העליון. ז"א שאתה מחייב את הבורא יתברך ע"י התפילה, שהוא נעשה בעל-חוב ע"י שאתה מתפלל, אסור לעשות כן. ולזה אומר: כשאתה מתפלל 'אל תעש תפלתך קבע', שהוא ענין חוב. כי בזמן שהאדם משעבד את הבורא יתברך, אזי האדם נעשה מקבל לעצמו, שאז הוא נפרד מדבקות השי"ת, כי התפילה צריכה להיות בבחי' קבלה עמ"נ להשפיע.
ואם השי"ת לא עונה לך על תפילתך, אל תחשוב שהשי"ת לא שומע, אלא שהבורא יתברך יודע שאינך עדיין ראוי והגון לקבל את האור העליון שיתלבש בך עכשיו, כי ע"י האור הזה תבוא לידי קבלה. אלא האדם צריך להתפלל, ולהיות תמיד מצפה לישועה. ולזה אומר: 'אלא רחמים ותחנונים'. שענין רחמים הוא השפעת חסדים שהם באים בכלים דהשפעה, כי אתה צריך להדבק במדותיו. ולזה אומר 'כי חנון ורחום הוא', ומה שאינו משפיע לך עכשיו, הוא מטעם "ונחם על הרעה", היינו, שהוא משגיח על הרע שיש בקרבך, על הרצון לקבל שיש בך שלא יתרבה. אלא ע"י התפילה שהוא עושה, ואינו משגיח על מה שהוא לא נענה, והוא אומר שהטעם שלא נענה הוא משום שהשי"ת 'נחם על הרע' שיש בקרבו, אזי כיון שהוא מתאמץ בכל פעם בתפילה, ואינו עושה [את התפילה] חובה אלא בבחי' רחמים, סוף כל סוף השי"ת יתן לו כל משאלות לבו לטובה, כיון שעל ידי כך הוא בא לידי השפעה. נמצא שצריכים שני דברים.