זהר

תפד) למלכא דאית ליה מאני דיקר, ואיהי מחבבא לגביה, לזמנין שוי ליה עטרה על רישיה, דא תפלין דרישא. לזמנין קשיר ליה באצבעא, ודא תפלין דיד. לזמנין שוי ליה תחותיה, ואתקרי כרסיא דיליה, לזמנין עביד מינה לבושא.

פירוש מעלות הסולם

תפד) למלכא דאית ליה וכו׳: משל למלך שיש לו כלי יקר, והוא חביב עליו, לפעמים שם אותו הכלי עטרה על ראשו, זה תפילין של ראש. בסוד עטרת תפארת, שמלכות עולה לבינה, ונעשית עטרה לראש ז״א. לפעמים קושר אותו באצבעו, וזה תפילין של יד, בסוד יד כהה ששניהם זו״ן יונקים מבינה ז״א מימין הבינה, ומלכות משמאל. לפעמים שם אותו תחתיו, דהיינו שירדה תחת היסוד, ונקרא כסא שלו. שמשם היא עולה ונבנית להיות עמו בזווג פב״פ. לפעמים עושה ממנו לבוש, בסו״ה עוטה אור כשלמה. שה״ס אור המקיף אל כל הז״א אשר עליו ארז"ל מלמד שנתעטף הקב״ה בטלית לבנה. (שער הכונות ענין הציצית דרוש ב׳).
פירוש: הנה בעת שמלכות עלתה לבינה, בסוד י׳ שנכנס לאור הבינה, ונתמעט האור ונעשה אויר, אע״פ שלעת גדלות חוזרת המלכות ויורדת למקומה, הנה זה אמור רק בישסו״ת, ולא באו"א עלאין, שבהם נשארה המלכות קבועה ואינה יוצאת מאויר שלהם לעולם. (עי׳ בזהר בראשית א׳ בסולם אות ש״ח) והיא נעשה למלכות דאו״א עלאין, דהיינו לבחינת י׳ של שם הוי״ה. ונודע שמלכות דעליון היא כתר לתחתון, נמצא שמלכות נעשה לכתר לישסו״ת, הרי שבעת שז״א עולה לישסר׳ת, נמצאת מלכות בסוד כתר שלו, וזה אמרו לזמנין שוי ליה עטרה על רישיה בסו״ה אשת חיל עטרת בעלה, דהיינו כשעולה לישסו"ת שהם בינה שה״ס תפילין דרישא. ולפעמים הם שניהם שוים וז״א יונק מקו ימין דבינה, ומלכות מקו שמאל, ולכן אומר לזמנין קשיר ליה באצבעא ודא תפילין דיד. ואז נבחנת המלכות שהיא בקומה שוה עם ז״א, שחג״ת דז״א הם לימין, ומלכות לשמאל. לזמנין שוי ליה תחותיה וכו׳, הוא אחר שנתמעטה והיתה לנקודה תחת יסוד דז״א, שאז היא נבנית לנוקבא שתקבל מז״א ולא מבינה. לזמנין עביד מינה לבושא שה״ס הטלית הרומז לאור המקיף דחיה שאין לנו כלים להשיגו ולכן אין הקדושה חלה על הטלית עצמו, כמו התפילין. כנודע בסוד הע״ס: שורש, נשמה, גוף, לבוש, היכל, שבחינת לבוש רומז לאור החיה בבחי׳ ערך ההפוך שיש בין כלים לאורות.