זהר

תקו) אמאי נקט אנכי, ולא אני. אלא נ"כ תרי נוקבי אינון, ותנינן, כגוונא דשכינה לתתא, אוף הכי שכינה לעילא. וכלא אשתכח במלת אנכי, בחיבורא חדא. אנכי כללא דזכור, רזא דכל מהימנותא, כללא דעילא ותתא. יו"ד: לעילא לעילא, ראשיתא דכל מהימנותא. נ"כ: תרין נוקבי, עילאה ותתאה, תרין עלמין עילא ותתא. א: רזא דקו אמצעיתא, דנטיל מכל סטרין, מעילא ומסטרוי. וע"ד הכא אשתכח כל רזא דמהימנותא.

פירוש הסולם

תקו) אמאי נקט אנכי וכו׳: שואל, למה אומר, אנכי, ולא, אני. הרי גם אני מורה על כללות דכר ונוקבא. כנ"ל בסמוך. ומשיב, אלא נ׳ כ׳ שתי נוקבות הן. ולמדנו בשם שיש שכינה למטה, שהיא מלכות, כך יש שכינה למעלה, שהיא בינה. והכל נמצא במלת אנכי בחבור אחד. אנכי, הוא כלל של זכור. סוד של כל האמונה, כלל שלמעלה ושלמטה, ומפרש. יוד דאנכי, היא למעלה למעלה ראשית של כל האמונה, דהיינו אבא עלאה. נ׳ כ׳ דאנכי, הן שתי נוקבות, העליונה, שהיא בינה, והתחתונה, שהיא מלכות שהן שני עולמות למעלה ולמטה. א׳ היא סוד הקו האמצעי הלוקח מכל הצדדים, מלמעלה, שהם חו"ב, ומצדדיו, שהם חסד וגבורה, דהיינו ימין ושמאל הכולל אותם. וע"כ נמצא כאן, כל סוד האמונה.