זהר

כז) וביומא תמינאה, אתהדרו רוחא וגופא לאתחזאה קמי מטרוניתא, ולאתקשרא בה, ובדכורא, בגופא וברוחא. ושלשים יום ושלשת ימים תשב על דמי טהרה, לאתיישבא רוחא בגופא. וג׳ ימים מאי עבידתייהו. אלא שלשת ימים דמילה, דרביא כאיב, ורוחא לא שריא מדוריה בגופא כשאר יומין, ועל דא ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה.

פירוש הסולם

כז) וביומא תמינאה אתהדרו וכו׳: וביום השמיני, חוזר הרוח והגוף להראות לפני המלכה, ולהתקשר בה, ובדכר, דהיינו בז״א, בגוף ורוח. ושלשים יום ושלשת ימים תשב על דמי טהרה, שהוא כדי שהרוח יתישב בגוף. שואל, וג׳ ימים מה הם עושים. ומשיב, אלא הם ג׳ ימים שלאחר המילה שהילד סובל מכאב המילה, והרוח אין משכנו שורה בגוף כבשאר ימים. וע״כ ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה.
פירוש. כי נתבאר לעיל (משפטים דף ק׳ ד"ה פנימיות) שאין האיילתא יכולה להוליד את הנשמה. אלא בסוד הנחש הנושך בערייתא, ע״ש, ולפיכך נטמאה הנשמה על ידי נשיכין שלו. (כמ״ש שם באות שכ״ג) שז״ש, וטמאה שבעת ימים, דהא כל שבעת ימים לא עאלין רוחין לגבה לאתקשרא בה, כי נשיכת הנחש וזוהמא שלו מעוררת סוד נקודה דמדת הדין שאינה משותפת בבינה, שה״ס מנעולא, ומחמת זה אין הרוח שהוא האור יכול להתלבש בגוף שהיא הכלי, וצריך הרוח לעלות חזרה אל המלכות, שהיא נמתקת בבינה, בסוד מפתחא, ולהתקשר בה אז גם הוא מקבל המיתוק דשיתוף המלכות בבינה, ויוכל להתלבש בגוף. וזה סוד וטמאה שבעת ימים, דהיינו ז"ס חג״ת נהי״מ שהמלכות צריכה לעלות, מבחינת המלכות אל הבינה, להתמתק בבינה. ומטרם שבאה לבינה, שה״ס יום השמיני לא עאלין רוחין לגבה לאתקשרא בה, אמנם עלית המלכות לבינה הזו אינה לצורך עצמה אלא לצורך טהרת הנשמה מנשיכת הנחש בערייתא בשעת לידתה. וז״ש, ביומא תמינאה אתהדרו רוחא וגופא לאחזאה וכו'. כי אחר שהנשמה קבלה המיתוק מבינה נעשית ראויה להתקשר בהמלכות, שהיא מתוקנת בסוד המפתחא. והרוח יכול להתלבש בגוף. ומה שקוראה רוח ולא נשמה, הוא, כי ביום השמיני כשמקבל מיתוק מבינה, בסוד עלית המלכות לבינה אין לה עוד בחינת ג״ר שהוא נשמה, אלא רק הקטנות בלבד שנקרא רוח.
ובכדי לקבל בחינת נשמה, צריכה לשבת ל״ג ימים, בדמי טהרה. פירוש, כי דמים פירושו, הדינים המתגלים ממסך דקטנות, המונעים הג״ר. ויש דם טהור, ויש דם טמא, והוא, כי ב׳ מיני מסכים הם, שיש מסך דמנעולא, שהוא מצמצום א׳ ויש מסך דמפתחא שהוא מצמצום ב׳, (כנ״ל לך י״ג ד״ה ונתבאר). והדינים דמסך דמנעולא נקראים דמים טמאים, כי כל עוד שיש שמץ מזוהמתם בהנשמה אינה ראויה לשום אור. (כנ״ל ב״א ז׳. ד״ה וכבר) שזסו״ה, וטמאה שבעת ימים. והדינים הנמשכים ממסך דמפתחא נקראים דמים טהורים, משום שהם ראוים לקבל אור. אמנם צריכה זמן שהמלכות תתקשר בחג״ת דז״א, שמהם מקבלת הג״ר. וז״ש ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה לאתיישבא רוחא בגופא, דהיינו שצריכה להשהות על הקטנות הממותק בבינה, הנקראת דמים טהורים ל׳ יום, כדי שהרוח יקבל בחינת הג"ר שלו, אשר אז הוא מתיישב בגוף. אבל לפי זה היה מספיק שלשים יום כנגד ג׳ ספירות חג״ת דז״א שכל אחת כלולה מעשר, וג' ימים מאי עבידתייהו. ומשיב, אלא ג׳ ימים דמילה דרביא כאיב, ורוחא לא שריא וכו' כי אחר המילה צריכים ג׳ ימים לרפא המילה, שה״ס ג׳ קוין שמבחינת הקטנות, שבקבלתם מתרפאת המילה. והמלכות תוכל לעלות להתקשר בג׳ קוין דגדלות, שהם שלשים יום.