זהר

שיז) בההיא שעתא נחית עננא חד, ודחא לכל אינון רוחין. ובשעתא דא כתיב, ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה והא אוקימנא, דנוקבא אתעברת מן דכורא מן ההוא נפש דאדם, והיא אפיקת ההוא רוחא, לנשבא ביה באדם, כליל מתרין סטרין כדקא חזי, הה״ד ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. לנפש חיה ממש. ומאן דאסתפק בהאי, בגין דלא ידע, אי חיה זו היא חיה תתאה, או חיה דשמה ישראל, או מדכורא או מנוקבא. אבל לא כתיב לנפש החיה, אלא לנפש חיה סתם, דמשמע כלא.

פירוש הסולם

שיז) בההיא שעתא נחית וכו׳: בשעה ההיא ירד ענן אחד, ודחה כל אלו הרוחות, שהיו מסבבים את האדם. ובשעה זו, כתוב, ויאמר אלקים תוצא הארץ נפש חיה, והרי העמדנו, שהנוקבא, שהיא המלכות, נתעברה מן הדכר, שהוא ז״א, עם נפש ההיא של האדם הראשון, והיא, המלכות, הוציאה את הרוח ההוא לנשב אותו באדם, כלול מב׳ צדדים, מזכר ומנקבה, כראוי. ז״ש ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. לנפש חיה ממש. דהיינו הכלולה מזכר ומנקבה. ומי שמסופק בזה, משום שאינו יודע אם חיה זו, היא חיה תחתונה, שהיא המלכות, או חיה ששמה ישראל, שהוא ז״א, או מדבר או מנוקבא, ידייק, שהרי לא כתוב, לנפש החיה, שהיה משמע לחיה הידועה, אלא כתוב, לנפש חיה, סתם, שמשמע הכל. כלומר, שנפש חיה זו היא כלולה מכולם.