זהר

קכו) ומיד אתגלייא ההוא דאתמר ביה וזה לך האות כי אנכי שלחתיך לקיימי ביה כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. בההוא זמנא אתגלייא מ׳ה ש׳היה ה׳וא שיהיה.

פירוש מעלות הסולם

קכו) ומיד אתגלייא ההוא וכו': ומיד יתגלה אותו שנאמר בו וזה האות כי אנכי שלחתיך היינו משה רבינו, לקיים בו מה שנאמר כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. בעת ההיא תתגלה מה שהיה הוא שיהיה, ר״ת משה.
ביאור המאמר: קשת הוא מלכות, כמ״ש בזהר ויחי (אות תשעו) ותשב באיתן קשתו דא קשת. מה קשת, דא בת זוגו. ומ״ש בזהר בראשית א׳ (אות ע׳) כמראה הקשת זה חי עלמין וזהו את קשתי נתתי. בענן דא מלכות, הרי שקשת הוא יסוד, וכן נאמר וראיתיה לזכור ברית עולם, הרי נאמר שקשת נקרא ברית שהוא יסוד. וכן כתוב כאן (באות ק״כ) מסטרא דקשת דאיהו אוף הכי אות ברית. זה מבואר בזהר נח (אות רס״ז) מאי קשתי וכו' דא ברית דקשת היינו לא מלכות ממש אלא יסוד דמלכות, כי ע״י מיתוקה של המלכות בבינה נאבד ממנה בחינתה עצמה כי נגנזה ברדל״א, וא״א יצא בתשע ספירות, ועטרת היסוד משלימה אותו לעשר, והיא נבחנת כמו יסוד דמלכות, ומלכות דמלכות חסרה.
וג׳ הגוונים שבקשת שהם ג׳ צבעים: לבן, אדום, ירוק. רומזים על ג׳ הקוים חג״ת, שמלכות שה״ס הקשת מתלבשת בהם, וזהו מה שכתוב בזהר פנחס (אות ל״ה) לא אתחזי קשת בעלמא אלא בלבושי יקר דמלכו. שה״ס רחמים, ורומזים שהקב״ה זוכר הברית לא להביא מבול לעולם, ולכן צריכים לברך ברוך זוכר הברית.
ונודע שמלכות נקראת פני אדם וע״י תקון הנ״ל שמלכות נגנזה ברדל״א, לכן אין פני אדם מגולה במשך שתא אלפי שני מחזה ולמטה דנוקבא ששם מקום המלכות, ופני אדם הוא מלכות דמלכות. ולכן כתוב ואראה ואפול על פני. וזה שאומר ואמאי נפיל על אנפוי בגין דאסור לאסתכלא בקשת כי ההסתכלות ה״ס זווג והמשכה, וכל הנמשך לבי״ע הוא מבחינת למטה מחזה דמלכות, ושם אין פני אדם מטעם גניזת המלכות דמלכות כנ״ל. (עי׳ זהר ב״א אות פ״ג בסלם) אמר ר׳ אלעזר, אבא, ואמאי אסור לאסתכלא בקשת, כלומר למה לא נמשיך ההארה של גמר התקון שתתגלה המלכות דמלכות. אמר ליה ר״ש ברי, בגין אינון קליפין וכו׳ היינו כי הקליפות נבנות מן החסרונות שבקדושה בסו״ה אמלאה החרבה שלא נבנית צור אלא מחורבנה של ירושלים, וע״כ נעשה השורש אל הקליפה תכף עם החסרון שנעשה בעת צמצום א׳, מכח הצמצום שנעשה על בחינה הד׳ שברצון לקבל, שלא לקבל לתוכה את אור העליון, וזה נחשב לבחינת שורש דקליפה בבחינת נקודה לבד. אלא אחר צמצום ב׳ בסוד שתוף הרחמים בדין, שעלתה מלכות המסיימת מתחת רגלי א״ק אל מקום בינה שבגוף שהיא החזה בתפארת, ונעשה הסיום במקום החזה, ונעשו ב׳ שלישים התחתונים דתפארת ונהי״מ, שהם בינה ז״א ומלכות דגוף לבחינת חלל פנוי בלי אור, ואז נעשה כנגדם ג׳ קליפות: רוח סערה נגד המלכות שהיא עשיה. וענן גדול, נגד ז״א שהוא יצירה. ואש מתלקחת נגד בינה שהיא בריאה. אלא מקודם חטאו של אדם הראשון לא היה אל הקליפות שום בנין, וגם היו נפרדים לגמרי מן הקדושה, מכח ב׳ תיקונים גדולים שנתקנו בעולם אצילות. א׳, שנגנזו או״א הפנימיים שהם או״א דנקודים הממשיכים ג״ר דאור החיה. וב׳ שבחינה הד׳ שעליה יוצאים המוחין דיחידה נגנזה ברדל״א. כי שבירת הכלים של ז׳ תחתוניות של עולם הנקודים היתה, משום שהארת ע״ב שקבלו ז׳ המלכים שהיא המוחין דחיה, הורידה בחזרה את ה׳ התחתונה למקומה כמו שהיתה בעת צמצום א', ונתבטל כח הפרסא, ונתפשטו ז׳ המלכים למקום בי״ע המצומצם. וכדי לתקן את זה דהיינו שפרצופי אצילות יקבלו את מוחין דחיה, ועכ״ז לא יתפשטו למטה מפרסא שבין אצילות לבי״ע נעשו ב׳ תיקונים הנ״ל, א׳ שנגנזה ה״ת ברדל״א, וע״כ אפילו בעת שהארת ע״ב מורידה את המלכות מעיניים לפה, אין שם בחינת מלכות ממש אלא יסוד דמלכות. וב׳ שנגנזו או״א הפנימיים, ואין בחינת ג״ר דהארת ע״ב. רק ו״ק דהארת ע״ב שאינה מתפשטת ממעלה למטה אלא מן הפרסא ולמעלה, ובזה נשמר תמיד כח הפרסא ולא מתבטל כמו שהיה בעת שבירת הכלים. ולכן נפרדו הקליפות מן הקדושה לגמרי ואינן יכולות לעשוק את הקדושה.
וז״ס ד׳ קליפות של האגוז, כי אגוז הוא מלשון אקצוץ, היינו סוד צמצום ב׳, עם התקונים הנ״ל שהפרסא לא תתבטל. וזה אמרו (באות קכ״ג) וברי עד דאלין קליפין דאגוזא מתעברין ומתתברין בתקיעה ושברים ותרועה וכו׳ היינו בסוד תקון ג' הקוים. תקיעה ה״ס קו ימין. שברים קו שמאל. תרועה קו האמצעי כנודע. כי מ״ש שאין ג"ר דחיה בפרצופי אצילות אין הכונה שכן יצאו המוחין מתחלת הזווג ו״ק בלי ג״ר. אלא שבתחלת הזווג נמשך לכל פרצוף קומה שלמה ג״ר וו״ק, ועי״ז שהפרצוף מתוקן להמשיך את המוחין העליונים רק בסדר של ג׳ קוים, חוזרים ויוצאים ג״ר דחיה לחוץ מן הפרצוף, והדינים מתבטלים. (עי׳ בזהר לך לך אות כ״ב בסלם).
וזה אמרו (באות קכ״ד) דאלין גרמו וכו' על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. כי גיד הנשה הוא בחינת לב האבן. כנודע כי ש״ך ניצוצין נפלו בשבירת הכלים בעולם הנקודים, שהם עשר ספירות שבכל אחת מהן נשברו ל״ב בחינות. דהיינו שמונה מלכים: דעת, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, ומלכות. ובכל אחד מהם ד׳ בחינות חו״ב תו״מ הרי ל״ב. ועשר פעמים ל״ב הוא בגימטריא ש״ך. ותשע ספירות הראשונות שבהם, נתבררו ונתקנו ע״י המאציל, שתקן מהם ד׳ עולמות אבי״ע, וע״י ישראל המקיימים תורה ומצוות מתבררים ומתתקנים בכל משך שתא אלפי שני רפ״ח נצוצין מהם שהם תשע פעמים ל״ב, אבל ספירה האחרונה מהם הכוללת גם היא ל״ב בחינות, נשארת בתוך הקליפות בלתי מבוררת עד גמר התקון ונקראת ל״ב האבן מטעם שאסור לברר אותה, אלא אם נשמרים היטב שלא לברר רק רפ״ח נצוצים היא מתבררת מאליה, ואז נאמר והסרותי את ל״ב האבן מבשרכם, ואכילה ה״ס בירורים מתוך הקליפות, וכיון שגיד הנשה ה״ס ל״ב האבן, על כן לא יאכלו בני ישראל שתיקונו הוא ע״י המאציל, ולא ע״י בני אדם.
וזה אמרו (באות קכ״ה) וברי כל זמנא דאלין קליפין וכו׳ לא יהא קשת בגווני נהירין, כי מטרם הגאולה אין בקשת אלא ג׳ צבעים של ז״א, וצבע המלכות עצמה חסרה, ולכן אינם נראים מאירים, כי אור הראיה נקשר בצבע השחור שבעין, שה״ס צבע המלכות עצמה בסוד נקודת בת עין. אבל בעת הגאולה גם בחינתה עצמה תאיר בשוה עם ג׳ הצבעים דז״א בסוד והיה אור הלבנה כאור החמה. וסימנא דא וכו' לא תצפי לרגלי דמשיחא וכו׳ כי רגלי המשיח ה״ס רגלי א״ק, המגיעים עד הנקודה דעולם הזה, בסוד הכתוב (זכריה י״ד) ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים, שפירושו שיתגלו רגלי א״ק על הר הזיתים, כי עתה אע״פ שעומד שם, מ״מ הוא אינו מגולה, כי הפרסא המכסה על בי״ע למעלה תחת אצילות מכסה גם על רגלי א״ק. וז״א דאצילות, אפילו עם המוחין הגדולים שהוא משיג ביום השבת, הוא נבחן בערך ז״א דנקודים, לבחינת קיטע בסוד הקיטע יוצא בקב שלו, שהוא מחוסר רגלים, כי ז״א דנקודים היה מתפשט בשוה עם רגלי א״ק, משא״כ ז״א דאצילות נפסק על הפרסא שבין אצילות לבי״ע, גם ביום השבת, ולא מטי רגלי ז״א דאצילות לרגלי א״ק, והוא משום שתקונו של ז״א הוא מצמצום ב׳, וע״כ נשארת הפרסא שמתחת אצילות בכל תקפה גם בשבת, והמוחין הם מן המילוים של השמות ע״ב ס״ג מ״ה, בלי אותיות הוי״ה הפשוטות, והם מ״ו ל״ז י׳׳ט בגימטריא ק״ב, (עי׳ תלמוד ע״ס חלק י״א אות ל״ג) ונשמות המקבלות אורות המילוים נקראות בעלי קבין. אלא בגמר התקון, אחר שיבטל צמצום הב׳ והעולמות יהיו זכאים לקבל ממלכות דצמצום א׳, שה״ס
הקשת בגווני נהירין כנ״ל, הרי תתבטל הפרסא שבין אצילות לבי״ע, ורגלי ה׳ פרצופי אצילות יתפשטו עד נקודה דעולם הזה, בשוה עם רגלי א״ק, וישובו עולמות בי״ע להיות אצילות, תצפי לרגלי משיחא כי יתגלה אור היחידה שהוא משיח. ועליו נאמר הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבוה מאד, ישכיל מעשיה בסוד ונחמד העץ להשכיל עץ הדעת. ירום מיצירה. ונשא מבריאה. וגבה מאצילות. מאד אותיות אדם הוא א״ק אז יבוא משיח בע״ה ומחת לצלמא על רגלוהי, הם הקליפות שכנגד ג׳ עולמות בי״ע (עי׳ ע״ח ש״ג פ"ב) כי אחר שיתעלו בי״ע להיות אצילות, אז ישוב אצילות להיות כבחינת א״ק. דהיינו צמצום א׳, אז יושלם א״ק הפנימי עם האורות דאבי״ע בסוד מא״ד אותיות אדם שהוא א״ק וז״ש בזהר פקודי (אות תשל״ט) וכדין כד יסתיים גלותא במשיכו דרגלין כדין ועמדו רגליו ביום ההוא וכו׳. וזה אמרו (באות קכו) ומיד אתגלייא ההוא דאתמר ביה וזה לך האות וכו׳ היינו נשמת משה, כמ״ש ברע״מ תצא (אות מ״ח) ולית חילא למשיחין למפרק לישראל בר מינך וכו׳ עיי״ש. בההוא זמנא אתגליא מה שהיה הוא שיהיה היינו כי ג׳ מצבים יש אל הנשמות בדרך כלל. מצב א׳, הוא מציאתן בא״ס ב״ה במחשבת הבריאה, שכבר יש להן שם הצורה העתידה של גמר כל התקונים בכל שלימותן. מצב ב׳, הוא מציאותן בבחינת שתא אלפי שני שנתחלקו לגוף ונפש, וניתנה להן העבודה בתורה ומצות, כדי להפך את הרצון לקבל שבהן, ולהביאו לבחינת רצון להשפיע נחת רוח ליוצרם, ולא לעצמם כלל, ובהמשך המצב הזה לא יגיע שום תקון אל הגופות רק אל הנפשות לבד היינו שצריכות לבער מקרבן כל בחינת הרצון לקבל לעצמן, ולהשאר בבחינת רצון אך להשפיע לבד, שזוהי צורת הרצון שבנפשות. מצב ג', הוא גמר התקון של הנשמות, אחר תחית המתים, שאז יגיע התקון השלם גם אל הגופות, כי אז יהפכו גם את הקבלה עצמה, שהיא צורת הגוף, שתשרה עליה צורה של השפעה טהורה, ונעשות ראויות לקבל לעצמן כל הטוב והעונג והנועם שבמחשבת הבריאה, היינו מה שהיה במצב א'. הוא שיהיה במצב ג׳ שיזכו לדבקות מכח השואת צורתן ליוצרן, כי לא יקבלו כל זה מצד רצונן לקבל, אלא מצד רצונן להשפיע נ״ר אל היוצר, שיש לו ית׳ כביכול הנאה בזה שמקבלים ממנו. (עי׳ בהקדמה לספר הזהר מרבינו בעל הסלם זצ״ל אות י״ד ובזהר סוף פרשת ואתחנן אות קצ״ז).