תוכן

א) אמר, הנה אתה יודע כל אשר בלבבי, ולא הייתי צריך להודות ולהלל ולהתפלל לפניך, אלא להיות דומם. וז"ש, לך דומיה תהלה. גם מטעם זה, לא היה צריך לידור לך נדר בעת צרה, אלא לחשוב בלב, ואח"כ ולך ישולם נדר, כשתצילני, אף אם לא אדור בפי, וכן לתת צדקה בלי נדר. וז"ש, ולך, ר"ל: להיות הנדר לך, שאתה יודע מחשבותי, היה מספיק לשלם הנדר ולא לנדור בפה. האמנם מה שאנו רואים הוא, כי אתה חפץ להיות שומע תפלה, והזהרתנו מצות עשה, להתפלל אליך. והסיבה היא, כדי שעדיך כל בשר יבאו, כי הצדיקים היודעים גדולתך, שלפניך גלויה מחשבתם, היו הם לבדם מתפללים אליך במחשבה, ושאר בני אדם לא היו מתפללים כלל במחשבה. אכן עתה שרואים לאחרים, שהם מתפללים, לומדים דרכיהם, ומתפללים כל בני בשר כלם, וכיון שכן נמצא שאעפ"י שדברי עונות, ר"ל: ספור שאני מספר ומסדר לפניך וידוי דברי עונותי, גברו דברי הוידוי אלה ללא צורך, כי גלויים הם לפניך, ובלאו הכי פשענו אתה תכפרם, אף אם לא הייתי מתודה, דברי עונותי ופשעי לפניך.