תוכן

טז) אמנם בתפלת המנחה, הוא זווג ישראל עם לאה מן החזה ולמעלה, וא"צ לקרות ק"ש, והענין הוא, כי הלא בשחרית כבר אמרנו ק"ש, והמשכנו מוחין עליונים, ואע"פ שהם מסתלקים אחר התפלה, עכ"ז נודע, כי מדת היום הוא חסד, ומדת הלילה הוא גבורה, ולכן היום אשר הוא חסד, ואין החיצונים שולטין בו כ"כ, לפי שהוא יום, והחסד גובר בעולם. לכן בבא עת תפלת המנחה, א"צ לקרות ק"ש, וליחד יחוד העליון, כי המוחין חוזרים לבא אז מעצמן. אבל עכ"ז צריך קצת התעוררות, והוא ע"י תפלת המנחה, כי הוא ענין זווג ישראל עם לאה. וכיון שאנו מתפללין כדי לזווגם, אז מתעוררין המוחין העליונים, וחוזרין לבא מעצמן, מבלתי שנצטרך להביא מוחין חדשים ע"י הק"ש. ועיין בדרוש התפילין, טעם למה זמן התפילין נוהג ביום ולא בלילה, ושם יתבאר לך היטב, ענין הדרוש הזה, איך ביום אין המוחין מסתלקים לגמרי, אבל הם נשארים על ראשו, בסוד אורות מקיפין. אמנם בלילה, הם מסתלקים לגמרי, וע"כ בתפלת ערבית צ"ל פ"א ק"ש, כדי לעשות זווג אשר בעת ההוא, לפי שאז כבר הוא לילה, והדינים גמורים שולטים, ולכן צריך לקרות פעם אחרת ק"ש מחדש, כדי להמשיך מוחין לצורך הזווג ההוא.