הצדיק מגלה הקליפות ומגביהם לקדושה
מרחפת
על פני המים (בראשית
א, ב).
פירוש,
השואל מתהא ונשאר בריקניא, ונדמה כמו חץ שנון שנקרא צדיא, ונקבע חושך תמידי על פני
תהום, ונמצא רוח אלקים מרחפת על פני המים. וכיון שנקבע מקום החושך, אז אמר אלקים
יהי אור (בראשית
א, ג).
ונודע
שהוא סוד שבירת הכלים אורו וּפִרְשׁוֹ[1]
וכו'. אמנם יש כאן הסתלקות דז"א, וכשנתרוקנו נפלו לתחתונים,
כלומר כל החג"ת נה"י ששייך באצילות נפלו ושמשו באותן אופנים במקום
קליפות, דהיינו אהבה נפולה, יראות נפולות, וגאוה וכו'.
ואופן
תיקונם הוא גם כן תלוי בגילוי הקליפות השרשיות, דהיינו הצדיא וריקניא הנ"ל,
ואז חוזרים ונגבהים המדות לשורשן לאצילות כמטרם השבירת הכלים, והבן.
וזהו
שאמר הבעל שם טוב 'וילקט יוסף את כל הכסף' וגו' (בראשית מז, יד), דהיינו שמצרים מקום
זימה, דהיינו אהבות נפולות, סוֹסְפִיתָא
דְּכַסְפָּא[2],
והצדיק בעבודתו (בסוד 'ויבדל בין האור ובין החושך' (בראשית א, ד)
כנ"ל) ליקט את כל אהבות הנפולות והשיבם לשרשם לאהבת השי"ת.
[1] מושג זה "אורו ופרשו" מופיע פעמים רבות בכתבי רבינו שרשמם לעצמו ולא להדפסה. אחר בדיקה והשוואה בין כל המקומות נראה כי רומז לפסוק (שמות כט, יד): "ואת בשר הפר ואת עורו ואת פרשו תשרוף באש", וכמנהגו הרבה פעמים לדרוש בחילוף אותיות שמוצא הגייתן שווה, מחליף רבינו את 'עורו' ב'אורו' ודורשו "אורו ופרשו" לענין שבירת הכלים, ו"פרשו" לכאורה המה המסכים (עי' אור הבהיר ערך פרסא – "מלשון פרשא... כמ"ש 'ופרשו את השמלה'").
[2]
פסולת הכסף (נראה שדורש 'כסף' מלשון 'כיסופין').