תוכן

ב) ואח"כ תאמר פסוק זה, אוחזה בסנסניו ויהיו נא שדיך, (שיר ז') ותתחיל מן אוחזה, ולא מתחלת הפסוק. ותכוין באמרך אוֹחֲזָה, שהוא שם אחד קדוש מאד. ותכוין בנקודו בפסוק עצמו, חול"ם באלף, שב"א פת"ח בחי"ת, קמץ בזיי"ן. ותכוין שהוא מלא ו', והוא בגימטריא כ"ז, כמנין כ"ז אותיות של התורה. אחר כך תכוין בתיבת בסנסניו, שהם אותיות שם אחד, היוצא מתיבה זו, שהיא סנסנוי. ותכוין בנקודו, שהוא נקוד וְרַב כֹחַ. ותכוין שג"כ הוא בגי' רלו, כמנין ורב כח. ותכוין כי שם זה, הוא סוד השדיים העליונים, הנקראים סנסניו. ותכוין לאחוז בהם, וליינק ולקבל מהם אור גדול, וזהו אוחזה בסנסניו. ותכוין כי דדים אלו, הם בהיכל אהב"ה של בריאה, הנזכר בפרשת פקודי בזוהר. ושם נתבאר ענין הדדים אלו, אשר שם בהיכל זה. ולכן תכוין אח"כ בר"ת וס"ת של 'אוחזה 'בסנסניו, שהם אותיות אוהב, לרמוז אל הנז"ל, ותכוין כי הוא שם קדוש. ותכוין שהוא דמילוי אֹלף ואו הי ב ת. ותכון בנקודו, חולם, שב"א, שב"א, שב"א. ויוצא מניקוד אותיות הפסוק עצמו, כי כלל יש בידינו, כי כל אות אחרונה שאין בה ניקוד בפסוק, ננקדת בשב"א. ונמצא כי אות אל"ף יש בה חול"ם כמו בפסוק עצמו, ואותיות ו' ה' ב' כל אחד בשב"א בנקוד הכתוב עצמו.