תוכן

תכלית הידיעה היא ההשבה אל הלב, פירוש, כמו שידבר איש את רעהו פנים אל פנים, הרי דבורו שגור בפיו מחמת שמרגישו בעיניו המוחשים שהוא בסמוך אליו, ומרגישו שיש לו כח השמיעה לשמוע את שיחתו, הרי הבירורים המוחשים האלו שאין בגדרם מציאות הספק, הרי זה הידיעה שבה אל ליבו ומתיישבת בליבו לאמיתותה בכל צרכו, לכן כל שיחתו שגור בפיו.

משא"כ בהדברו איש את רעהו מאחוריהם, ואינו מתדבק בו בחושיו המוחשים בכל צרכם, במצב הזה אין שיחתו שגור בפיו, הגם שיודע מציאותו בסמוך לו, מכל מקום אין הידיעה זו שבה אל ליבו להתיישב בליבו כל צרכה מחמת מציאות מקום ספק אם מטה אזנו לדבריו, והבן.

וזה שיעור הכתוב (דברים ד, לט) 'וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים', שעד השיעור הזה צריכים להתאמץ בידיעת השי"ת, וגם מובטחים אנו ע"י היגיעה ... שיעור הזה שיהיה השגותינו ברורה ... עד שיביאנו ... ... ... ראוי לשוב אל הלב פנים אל פנים כנ"ל.

וראוי שנדע, שכל שם דבר, הוא על כרחך חיצון מאותו דבר, והוא גם כן מוכן לחיצונים, כי אין הוא נקרא בשמו אלמלא לא היו נמצאים אחרים זולתו שיקראוהו, ומזה תבין ששמותיו של הבורא יתברך אינם עניין כלל בעצמותיו, אלא כלפי נבראים ובערכם[1].

למשל, אנו מכנים אותו יתברך חכם, יהיה הפירוש שמילת חכם, הוא כינוי למשיג המעולה, דהיינו, על אותו השגה שנעלמה מכל משיגים זולתו. וכיון שהשגת מצוי א' (-ראשון) נעלמה מעין כל חי[2], ועל כן הראשון בעצמו יש לו השגת עצמו בכל תנאיה בבחינת שכל מושכל ומשכיל[3], על כן הוא מכונה כלפי עצמנו בבחינת משיג המעולה, ונכנהו בשביל זה בשם חכם וכו'.

אבל עם כל זה, אין השבח הזה מיוחס כלל לעצמותו, דרך משל, כמו שאין שייך לשבח את הבעל חי בזה שמרגיש את עצמו.

ולכן נאמר, אשר השכל הא' לא שייך בו שום יחוס בכל שבחים הנוהג בסדרי עולם הזה, כי הפשוט שבהם, הוא מורכב ממושכל ומשכיל[4], מה שאין כן השכל הא' אין שום יחוס עם זולתו, אלא כמו דבר חי שמרגיש את הויתו ושלימותו בלי שום חלוקי צורות ושבחים השייכים לחיצונים הימנו[5].

כי הא' הוא מחויב המציאות, וחיצונים הימנו המה תלוים ברצונו ועל כן אינם מחויבים, שאם לא כן, היה גם הא' מורכב מהם, שזה נמנע. ואם כן, יש לו על כרחך צורה כל כך פשוטה, שאין לו שום חיבור תלוי ביוצא פועל זולתו או מתפעל במשהו מזולתו, ואף על פי שהוא שכלי, מכל מקום אינו יוצא מגדרו כלל, דהיינו, שיהיה נערך מהעמקות בהשגת זולתו, אלא משיג את עצמו, ודו"ק היטב. אלא החיצונים שמקבלים השפעתו נקראים מושכלים באמת, כי העצם הא' השכיל אותם.

ומזה תשפוט, אשר החכמה והחיים המה באחדות אחד אצל הבורא, כמו אצל הגשמיים ההרגשים וחיים, שכל חי הוא מרגיש וכל מרגיש הוא חי, בלי שום פירוד באיזה בחינה שיהיה, כי אין לו שום ערך ויחס עם זולתו.

ורק המקבל מעצם הא' הוא מושכל, באשר שהב' מתפעל מן הא', אשר לאופני ההתפעלות נקראים השכלות, ודו"ק.

ומזה תבין סוד נפלא מאוד, אשר כל הדבק בעצמותו ית', אינו שולט כלל בחושיו להרגיש את זולתו או להשכיל על שום דבר זולתו, אלא נשאר שש ומתפאר מאד בהרגשת רוב שלימותו הברור לו בלי שום ספק, כמו בעל חי מרגיש את עצמו בבחינת מורגש, ודו"ק, ואין לו שום חשבון עם בחינת מה שחוץ הימנו, ודו"ק, כי הוא סוד נשגב.