'לעתיד לבא עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים,
וכל אחד ואחד מראה באצבעו הנה אלקינו זה קוינו לו' וכו' (תענית לא, א), ... ...
... 'לכו נרננה וגו' אשר בידו מחקרי ארץ ותועפות הרים לו, אשר לו הים והוא עשהו'
וגו' (תהלים צה, א-ה).
התכלית:
להשיג תפיסא שלימה שאין למעלה הימנה אשר 'לית מחשבה תפיסא בו כלל' (זוהר חדש יתרו
אות קפה; תיקוני זוהר יז, א), וזה יצוייר על ידי השגה שלימה בלתי מפוקפקת כל שהיא,
שהשי"ת ברא ומשגיח על הנבראים רק להטיב ולהנותם כפי כל יכלתו וכפי האפשרות
שבכלים דבני אדם לקבל ממנו, וכל זה מקובל בבית התפילה.
בירור
א: שכל הזוכה לכלים נצחיים בסוד 'דוד עבדי'[1],
הוא זוכה בכל הטבה הזאת שחשב הקב"ה להטיב לנבראיו אף משהו לא יחסר, ונמצא על
ידי הכלי ההוא נושא ונותן עם השי"ת.
בירור
ב: שמי שאינו מאמין דלית מחשבה תפיסא ביה כלל, הוא לא יצלח בשום פנים לקבל הטבה
מהקב"ה, והוא מבורר בתכלית הבירור, כי ודאי יאבד מה שנותנים בסבת קריבת
ע"ש[2].
בירור
ג: שכל היסורין שבעולם הם בסוד גורעין ומוסיפים, ולכן דורשין אותו ית'[3],
והם מקרבין את היסורים הרוחניים דמשה משה עד שיאמר הנני[4],
כלומר עד שמביאים את האדם לזכות בכלי חזקה בקטורא חדא (-בקשר אחד) לחיי עלמא
לנצחיות, ונמצא שכל העולם לא נברא אלא לצוות לזה[5].
[1]
תהלים
פט, כא: "מצאתי דוד עבדי, בשמן הקודש משחתיו". ובמאמר בכי"ק:
"להיות השי״ת נצחי, מובן מאליו שגם המתדבק בו יהי׳ בטוח שלא ישוב לכסלו עוד.
אכן אין השי״ת מקפיד שיהיה כן באמת שהרי 'אין צדיק בארץ אשר לא יחטא' (קהלת ז, כ),
אלא שהקב״ה מקפיד שיהי׳ כן מוכן עכ״פ באשר הוא שם. וז״ס 'מצאתי דוד עבדי',
שהשי״ת מחכה ומקוה למצוא זו הרגע שיהי׳ מוכן לדביקות נצחי לשעתו. וענין דביקות
נצחי לא ישוער אלא רק באמונה מופשטת מכל שכל אנושי". ובאגרות הסולם אגרת נו:
"כל מקבל השפע מהשי"ת נמצא מתפאר בעטרות השי"ת, ומי שזכה להרגיש
בשעת המעשה איך שהשי"ת גם מתפאר עמו על שמצאו מוכן לקבל השפעתו הוא נקרא
'מקובל', והוא ודאי מדרגה גדולה, על דרך שכתוב 'מצאתי דוד עבדי בשמן
קדשי משחתיו'".
[2] בענין קריבת אות ע' לש' ונעשה 'עש', עי' בספר אור הבהיר ערך טפה
טפיים.
[3] יומא מח, א: "גורעין ומוספין
ודורשין". כפשוטו: יש סוג דרוש במקרא, בו
גורעים אות ממילה אחת ומעבירים אותו למילה אחרת. והמשמעות לכאורה לעניינינו, שעל
ידי הגרעון והיסורין, ניתן מקום לדרוש להשי"ת וזוכה להוספה. עי' כעין זה
באגרות הסולם אגרת ח.
ובמאמר בכי"ק מצאנו כתוב בתוך דבריו: "צ"ע רב בהאי גורעין ומוספין ודורשין, דהיה נהירא
ליה ג' נקודות אלו לפרש לכולהו אורייתא, והוא סוד הרגש החשיבות והיקר מאורו ית'
אפילו באור קטן של משהו, והרגש שפלותינו לגביה ית', אשר גם הקטנות הזה אין לנו שום
כלי לקבל עד שאינו מושג אלא לאחר הגרעון, כי בסוף כל ייסורין מוכרח ומחוייב להגלות
הרגש של שלווה, ואז ישנו בהרגש של הודאה על דרך 'ד' צריכין להודות', ועש"ה.
ועי' לקמן שנוהג ג"כ ענין גדלות בסוד מוסיפין וגורעין ודורשין, על דרך הכתוב
(תהלים קד, כט) 'תוסף רוחם יגועון' וגו'. ואפשר לומר שהדכר מתחיל בגורעין וכו'
כעין ראש מקוה, והנוקבא מתחלת במוסיפין וגורעין כעין תוך מקוה".
[4] שמות ג, ד: "וירא ה' כי סר לראות, ויקרא אליו אלקים מתוך
הסנה, ויאמר משה משה, ויאמר הנני". בספר אור הבהיר עומד רבינו במקומות רבים
על משמעות פסוק זה (עי"ש ערכים: או"ח העולה, דיבור, הפכיות בשורשה, משה,
קול ודיבור, ועוד), ומדבריו שם עולה שהקריאה 'משה משה' היא ענין זווג דהכאה הנעשה
בפה דראש הפרצוף, שגורם להסתלקות האור, אולם אדרבה, דווקא הוא זה שגורם להתלבשות
ומקשר לבסוף את האור בפרצוף בסוד 'הנני'. והבן הקשר לעניינינו, שדווקא היסורים
גורמים להתלבשות האור.
[5] עי' ברכות ו, ב: "כל אדם שיש בו יראת שמים... כל העולם כולו
לא נברא אלא לצוות לזה", ואולי רבינו דורש "כל העולם" – כל ההעלם.