תוכן

ב) וענין זה הוא, ממה שאנו צריכין להודיעך הקדמה אחת עיקרית, בענין החכמה הזאת, והוא, כי הנה בחי' פרצוף א"א, הנה רחבו, הוא מתפשט עד תכלית המרחב שיש, עד סוף מרחב העולם, והוא ממלא כל המרחב ההוא, ואין מקום פנוי ממנו, בכל המרחב ההוא. ועד"ז בשאר הפרצופים דאו"א וזו"ן כו'. וא"כ נמצא, כי בעלות ז"א למקום אבא, וכיוצא בזה. א"כ נמנע הוא שיעלה שם, אם לא שכבר אבא נסתלק, ועלה למעלה יותר מן המקום ההוא, ואז ז"א הנקרא בן, יורש מקום אביו, וממלא אותו. אבל להיות ב' יחד במקום א', הוא נמנע. ועד"ז בשאר העליות כנ"ל. וגם להיות הדבר כן ממש, הוא נמנע, לפי שא"כ נמצא, כי עלייה זו איננה שום מעלה כלל, כי הרי כתיב ושמרתם את השבת כי קדש היא, ר"ל: כי בעלות ז"א ביום השבת למקום אבא, חוזר להיות קדש כמוהו. ואם כבר נסתלק אבא מן המקום ההוא, א"כ אין בזה יתרון כלל, רק מעלת מקום בלבד, ולא תוספות קדושת עצמית, ואיננו יכול להיות קדש ממש כמו אבא. אמנם נוכל לומר, שירש מקום הקדש, ולא הקדש עצמו.