תוכן

מוצש"ק מקץ ת"ש
אמר שהעיקר שצריכים להיות "מודה ומשבח על החסד שעשית עמדי" (בנוסח זמירות "ריבון כל העולמים" בליל שבת) שהוא או"פ, ע"ד שכתוב בזוהר "אני לדודי ודודי לי, ובגין דא לא אתפסק לעלמין", וזה צריך להיות נרגש בגוף, שיהיה מוכן ליתן שבח והודאה אפי' על דבר קטן, אשר בכל מצב יכולים למצוא ליתן שבח. ולפעמים יכולים ליתן שבח על עתיד, היינו מבחי' מקיפים, דהנה העיקר הוא להיות "מודה על החסד". דהנה כל היסורים באים רק להפריד מדבקות, א"כ עיקר העבודה הוא לברוח מהיסורים, ולהיות שמח על כל אופנים שבעולם, אשר זה נוהג בכל המדרגות, אפילו מי שזכה להשגות ומדרגות. אפילו שני צדיקים שהם מבחי' נשמה אחת, הנה יכולה נשמה אחת להתגדל יותר ויותר, עי"ז שיכולה להיות מודה ומשבחת, ולהגדיל את החסדים. אשר זה אינו תלוי בעצם החסדים רק בהרגש החסדים, ומגדיל את החסד שהשי"ת עושה עמו.
והנה צריכים להיות רגיל להתפלל שהשי"ת יעזור לו לעבוד אותו מתוך הרחבה, ולהיות אצלו זו התפילה בבחי' למעלה מן הדעת, שכך קיבל מרבו, ולהתפלל ע"ז. וביחד עם זה יכולים למצוא בכל הזמנים אפשרות לברוח מהרגש היסורים ולהמתיקם. אשר ע"י האו"פ שמרגיש ומודה ומשבח, הנה לפי אותו ההרגש יכולים להיות בטוחים על להבא, שבטחון על הלהבא נקרא מקיפים. שזה תלוי ממש זה בזה, כי כפי מה שמרגיש ומודה ומשבח על ההוה, יכול להמשיך את המקיפים.
והנה בלי תורה א"א להיות דבק לנצחיות שלא יתפסק לעלמין, והנה לימוד התורה היא רק להיות חפץ בחכמה, רק לשם חכמה, להבין דרכי השי"ת – איך הוא מתנהג עם בריותיו. ולכוון רק כמו שאחד שהוא רעב ורוצה לאכול, אבל מי שרעב אינו חושב בשעת אכילה שאוכל כדי שיהיה שבע, רק כוונתו רק למלאות את רעבונו. כך כל מי שמבקש חכמה אינו שייך שיחשוב שיהיה שבע, וחשבונותי כאלה נמשכים רק כשאינו מרגיש את האמיתיות, רק משפה ולחוץ. וד"ל.