תוכן

ביום א' אמור תרצ"ט, יום הה' שנסעתי עמו מירושלים לתל אביב שאל אותי: מה נשמע אצלי? ואמרתי לו שאני רואה שקבלת המסורה, עומדת על קבלתו עצמו בעקשנות, אשר דבר זה נראה כמו ריקות. ואמר לי – שהמסורה הוא שמקבלים הוא דוקא מחי, כמו כל בן נולד מאב ואם, ואין זה נקרא ריקות, אלא אדרבא, ע"י שמקבלים את המסורה מבעל חי דוקא, ע"י כך הוא מחיה את כל התורה, וכל מה שח.. ואת כל מה שאמרו הנביאים והצדיקים בכל הדורות.
אבל הזהיר אותי שאף שאח"כ שגם הדעת תחייב את המסורה, צריכים להיות זהיר, שהמסורה תשאר לעמוד בתוקפה ובגבורתו ובחמימותו, כמו קודם שהדעת הלביש. ועם הדעת משמש ליתן שבח והודאה.
ואמר לי, שזהו הסיבה שמשה מרדכי נתרחק, לפי שאחר שזכה לדעת נתקרר אצלו את קבלת המסורה. לפי שע"י הדעת, שהוא דבקות אמיתי, כמו "והאדם ידע את חוה אשתו" [בראשית ד' א'], נדמה לו שאין צריך עוד להמסורה, אף שמתחזק אח"כ לקבל גם את המסורה באהבה, אבל לא באותו החוזק כמו קודם שזכה לדעת. ע"כ הזהיר אותי מאד ומאד, שהמסורה היא עיקר גם אח"כ באותו החוזק. ורמז לי את זאת בהפסוק "דע את אלקי אביך ועבדהו" [דברי הימים א' כח' ט'], אף שהפסוק מדבר בדרך המדרגה, דהנה אלקי אביך הוא בחי' המסורה שמקבל מרבו, דאף שזוכה שהמסורה בא לבחי' דעת שהיא דבקות האמיתי, מ"מ "ועבדהו", שצריך להיות נזהר שיהיה בבחי' עבד יבוא המסורה, וזהו העיקר, כנזכר מעל"ד.
אבל כל זה הוא מבחי' היסוד, אבל מתפשטים לבחי' ימין ושמאל, שבחי' ימין הוא שיאמין שהשי"ת הוא משגיח עליו ללא הפסק ורוצה בטובתו, אף שיראה או שידמה לו להיפך, לא יאמין כלל. וצריך להאמין באמונה שלמה שהשי"ת הוא טוב ומטיב, בבחי' ההשגחה בלי הפסק, ולא יאמין כלל וכלל להשכל שלו, שאהיה ממש כסומא.