תוכן

יז) והנה נתבאר היטב הקשר החזק שיש להעליון עם התחתון שלו, שעל ידו הוא מעלה אותו למ"ן, או התחתון עולה אליו, שהוא מכח נפילת אח"פ דעליון למדרגת התחתון מזמן שביה"כ. וע"כ נדבקו זה בזה כמו בחינה אחת. באופן שהם עולים תמיד ומקבלים תיקונם, בעת שאח"פ דעליון מקבלים תיקון. וע"כ נבחנים אח"פ דעליון לכלי המעלה מ"ן ולבחינת אמצעי בין העליון והתחתון. כי אפילו אחר שנתחברו בהעליון, יכולה תמיד הפנימיות דתחתון לעלות שמה, דהיינו בבחינת גו"ע שלו, מכח שכבר היו בהעליון, בעת תיקונם של אח"פ שלו. ואע"פ שירד משם למקומו, הניח שורשו שמה בבחינות מ"ן ראשונים, או בנים בכורים, שאין השורש הזה מסתלק משם, אע"פ שכבר התחתון ירד משם. וע"כ יכול גם התחתון לעלות למ"ן שמה בכל עת שרוצה, דהיינו למקומו עצמו שהניח בעליון, שהוא כמותו ממש, כנ"ל בדברי הרב (אות ח'). באופן בשעה שהתחתון עולה לעליון, נמצא עולה למקומו עצמו שבעליון. וכשהעליון מעלה לתחתון, הנה אינו מעלה רק את אח"פ של עצמו, אלא מתוך שהם מונחים ודבוקים עם גו"ע דתחתון, הרי התחתון עולה ונמשך עמהם מאליו. וזכור זה היטב, כי זה כולל כל זווגי הפרצופים שבאצילות. כי כל הזווגים כולם הולכים רק באותם הדרכים המבוארים, ואינם משתנים לעולם.