תוכן
בחי"ד היא, אפשר וקא מכוין
לז) בחי"ד היא 'אפשר וקא מכוין'. דהיינו, ש'אפשר' לו להבדל ולהתרחק מן האיסור ולא להנות ממנו, וגם 'קא מכוין', שגם יש לו תשוקה להתקרב ולהנות מאיסור. וכאן כולי עלמא לא פליגי דאסור, להיותו קבלת הנאה של האיסור באופן הגס ביותר. כי חושק להנות, וגם אפשר לו להבדל ואינו עושה כן. לפיכך, הוא גדלות הרצון לקבל בבחינתו הסופית, שהוא אסור לדברי הכל. ואפילו אליבא דאיכא דאמרי אליבא דאביי שהתירו בבחי"ג, מודים כאן שאסור, ע"ש בגמרא.
