חכמת המליצה נגנב ונפשט מן כתבי קודש, ותמצא בזה שאין המליץ מבין או מגדיר שום פירוש או פנימיות במליצתו. כי בשלמא הנביא אשר דיבורי המליצה קצרים מהפנימיות הטמון בו, יש גם בכחו להגדיר הפירוש והטעם בהמליצה עכ"פ בשכלו עצמו, משא"כ החיצונים שאין להם אלא סגנון המליצה בלי הפנימיות, אע"כ (-אשר על כן) דברי המליצה רחבים הרבה ביותר מהפנימיות, על כן אינו אלא כמו עושה כלים טובים מוכנים לשפוך בהם פנימיות, ויוצא מזה אשר מביני המליצה העילוים ימצאו טעם משובח בהמליצה יותר מבעל המחבר עצמו, וגם בעל המחבר ברוב ימים ושימוש יוכל למצא במליצת נעוריו טעם מושבח ביותר ממאי שהיה לו בזמן שחיבר את המליצה[1].