[1] עי' מאמרי הסולם א' במאמר מתן תורה (מאמר ו' אות יג): "בשעה שעושה מעשהו לשמה ולא לשום תערובת אהבה עצמית, דהיינו בלי שום הפקת תועלת של מה בעדו עצמו, אז לא ירגיש האדם שום הפרש במעשהו, בין אם הוא עובד לאהבת חבירו, בין אם עובד לאהבת ה', משום שחוק טבעי הוא לכל בריה, שכל הנמצא מחוץ למסגרת גופו עצמו, הוא אצלו כמו ריקנית ובלתי מציאות לגמרי".

[2] עי' רמב"ם בפירוש המשניות למסכת סנהדרין, בהקדמה לפרק י: "הנבואה, והוא שידע אדם שזה מין האדם ימצא בהם בעלי טבעים ממדות מעולות מאד ושלימות גדולה, ונפשותיהן נכונות, עד שהן מקבלות צורת השכל, אחר כן ידבק אותו השכל האנושי בְּשֵׂכֶל הַפּוֺעֵל, ונאצל ממנו עליו אצילות נכבד, ואלה הם הנביאים, וזו היא הנבואה, וזהו ענינה". ועי' במאמר קי שדביקות עניינה הכרה בשכל הפועל, נמצא שדביקות ונבואה עניינם אחד.

[3] עי' מאמרי הסולם א' מאמר לסיום הזוהר (מאמר צד אותיות ט-יב) שמדמה זאת לאבר המחובר לאדם שיודע מחשבותיו.