תוכן

ידיעת השי"ת:

הרבה הרבה נאמרו בחיבורים כדי להגדיר מלה זו. מהם בארו שהוא ענין של הכרה אין סופית, ומרביתם נסתמכו על גדר הרמב"ם ז"ל, שתכלית הידיעה היא אשר לא נדע[1]. אכן מעודי לא מצאתי לי הבנה בדיבורים אלו, כי איך יתהפך כלי תפיסתינו לקבל את הלא במקום ההן, והבלתי ידיעה כידיעה, או את האין סוף שפירושו מושלל כל תפיסא, אל בחינת סוף, דהיינו כדבר המוגבל ומותפס.

והנראה לי בדבר הזה הוא, כי זהו ברור שאם אנו מדברים את המלה "ידיעת השי"ת", הרי ודאי פירושה שיעור שלם ומספיק של בחינת תפיסה חושית, כדרך תפיסתינו בכל המושגים שבהמציאות, דהיינו הראוי להשפט ולהתקבל ע"י שכל הבריא של כל בן אדם שבעולם. ואם הדבר כן, בטח מחויב להיות בהענין הנשגב הזה איזה בחינה ממשית ריאלית שעליו יפלו החושים, כי אין הריקנות יבוא לעולם בתפיסתנו. אלא כל השינוי שבענין הנשגב הזה, הוא מתוך שלא ניתן לנו שום דרך ומבוא של תפיסא באיזה דבר זולת על הגבולים שבדבר היותר קיצונים, כי הממשש, ממשש בשטח היותר חיצון מהדבר, וכן הרואה וכן השומע, אלא שהשומע אינו נוגע בשטח החיצון של הדבר גופא, רק מהתפעלות של דבר שני שנגע בשטח החיצון של דבר המוחש, כמו השומע קול חבירו, הרי שטח היותר חיצון מן ההבל היוצא מפה של החבר, בא ומכה באויר, ואויר זה הוא מתפעל מהבל היוצא, והתפעלות דבר שני הזה, דהיינו האויר, הוא הנכנס לתוך חוש השמיעה, ולא דבר הראשון דהיינו הבל חבירו.

ואותם ב' החושים הנ"ל[2] נוהגים ודאי בידיעתו ית', דהיינו התפיסא מהיותר שטחי וקיצוני המגיע ומתלבש בנו ומצטייר בנו כדמיון הראיה המוחשית. כלומר, שעל כל פנים התפיסה היא בדבר הראשון, דהיינו בשטח הקיצוני של המושכל עצמו שנקרא ראיה נבואית. וחוש השני הוא מבחינת התפעלות של דבר שני המתפעל מן שטח הקיצוני של המושכל כדמיון השמיעה, דהיינו שבחינת הבל היוצא מהמושכל הוא נוגע בדבר שני כמו באויר העולם, והחוש משיג את ההתפעלות שהגיע באויר העולם, שמתוכו מבין את המושכל עצמו.

סוף ואין סוף, ידיעה ולא ידוע

ותדע שבחינת הראיה הנבואית הנ"ל הוא מובן לנו בבחינת ידיעה ובבחינת הכרת הסוף, שאיך שהוא הרי אנו נוגעים באור המתפשט מן עצמותו ית', דהיינו בדבר הראשון כנ"ל. ובחינת השמיעה הנבואית מובן לנו בבחינת אין סוף ובבחינת בלתי נודע, דהיינו ההיפך מבחינת הראיה, אלא הבלתי נודע מכה באויר העולם, והאויר מתפעל מתוך אי-הכרה הזו, וזאת אנו שומעים ומכירים ומבינים אותו ית', כדמיון השמיעה שאנו שומעים רק כחות של גלי הרוח המתפעלים מכח של הבל היוצא מהמדבר אלינו, כן השמיעה הנבואית היא משיגה את ההתפעלות הנוגע בדבר חיצוני כמו האויר, אשר כח היוצא ממנו ית' מכה על החיצון ההוא, ובחינת גלים היוצאים מהתפעלות הדבר החיצון בא לתוך תפיסתינו, ואנו שומעים ומכירים ומבינים את המדבר.

ב' חלקי ההכרה

באופן שהנביא שזכה בהכרתו ית' השלימה, הריהו תופסו מתחילה בתוך חושיו הגשמיים, דהיינו הראיה והשמיעה הנ"ל, אשר בבחינה עיונית המשכיל ושופט על תפיסת חושינו נקרא הכרה. ומתוך שהכרה זאת מורכבת מב' חושים ראיה ושמיעה, ע"כ גם ההכרה מתחלקת על ב' בחינות, וחלקה המגיע מהראיה נבחנת בשם הכרת הסוף או ידיעת השי"ת, וחלקה המגיע מהשמיעה נבחנת בשם הכרת האין סוף או ידיעה אשר לא נדע.

טביעת עין דְקָלָא

ותדע, שגם באדם לחבירו נוהגים ב' חלקי הכרה הנ"ל, שהרי ההכרה הרגילה היא ע"י ראיה ושמיעה, שדרך ב' חושים הללו אנו תופסים את מידות הנפש והמעשים של חבירינו במדה כזו המספיקה לנו להכרה. אמנם, גם העוור מבטן אינו חסר מהכרת חביריו, אע"פ שאינו רואה אותם, אלא ע"י השמיעה בלבד מקבל כל הצורות שבהנפשות עד כדי להבדילם זה מזה, ועד לשנאה ולאהבה וכדומה, והיינו הנקרא טביעת עין דקלא (חולין צו, א).

וזה סוד הכתוב (דברים כו, יז; ל, כ) 'לשמוע בקולו', והבן היטב עם בחינת הידיעה אשר לא נדע, שנקרא קול ה' הנבחן בז' קולות (תהלים פרק כט): במים, בכח, בהדר, בשובר ארזים, בחוצב להבות אש, ביחיל מדבר, ביחולל אילות, שהם נמשכים מסוד חג"ת נהי"מ (זוהר צו אות קיב) (עי' ו"ק).