תוכן

שְׁמוּרָה בפי החכמים[1], שיש ד' חלקים בתורה המרומזים בראשי תבות 'פרד"ס', ועם כל פרסומיו בין הסופרים ובספרים, לא מצאנו ביאור מספיק באיזה מקום שיפרש לנו את ד' חלקי התורה הללו על מתכונתם להבחין בין אחד למשנהו.

וזהו ברור ומקובל לכל, שאין לנו רק תורה אחת, וד' חלקים הללו אינם רק ביאורי התורה הזאת האחת, ולא ח"ו בדרך מחלוקת בפירוש התורה, דהיינו שדרך חלק אחד משנה במדת מה את התורה מהמבואר בהביאור שבחלק האחר, כי אם כן היו ח"ו ד' תורות, אלא ודאי הכל הולך אל מקום אחד. וכיוון שכן צריכים בהכרח להבין היטב את ההפרש שביניהם, ולמה נתפרדו והיו לד' דרכים?

ומטרם נרד לביאורם של הדברים, ראוי לחקור מקודם על הוראתם של השמות הללו בעצמם מה הם? שהרי כל שם יש לו להגדיר את הנשוא שלו. והנה מלת 'פשט' פירושו ישר, דהיינו, דבר ישר המקובל לכל ואין בו מקום לשאת וליתן עליו, והוא מלשון קרן פשוט (שבת מז, א), דהיינו להוציא שאינו עקום ואינו כפוף. ומלת 'רמז' פירושו כמו המראה לחבירו ראשי דברים, שמתוך הראשי פרקים שהראה לו יש לו מבוא להתבונן ולהבין הענין עד סופו, והוא מלשון הכתוב (ע"פ איוב טו, יב) 'מה ירמזון עיניך'. ומלת 'דרוש' פירושו מחקר הדבר עד יסודותיו, כי דרישה וחקירה הוראתם אחד, והוא מלשון 'ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה' (ויקרא י, טז). ומלת 'סוד' פירושו דבר סתר השמור לאדם ואינו מגלה אותו לשום אדם, על דרך שאמרו ז"ל (קהלת רבה יב, י; תיקוני זוהר נ, ב) 'מְלִבָּא לְפוּמָא לָא גַלְיָיא'.

והנה כפי הוראת השמות, הרי הפשט ודאי דרגא ראשונה בתורה, שמשום פשיטותה היא שוה לכל נפש. אולם על בחינת הרמז והדרוש, לכאורה יש להקדים הדרוש על הרמז, כי הדרוש מבאר הענין על הרחבתו המלאה, ונמצאה משום זה יותר קרוב להעם מחלק הרמז שאין בו רק רמזים וראשי פרקים, וע"כ יש להבין למה הוקדם הרמז במדרגה קדומה להדרוש?

ותדע, שכל אלו ד' חלקי התורה אינם לא פחות ולא יותר אלא כדוגמת ד' שלבות שבסולם, שדרכיהם באים אל העליה.

והנה ודאי שורש כל ד' חלקי תורה הללו הוא גילוי אורותיו ית' לנבראיו, כי על כן הם נקראים תורה[2], אשר פירושו, שהנביאים וראשי הדורות שזכו להיות מרכבה אליו ית' ברוב טהרתם וקדושתם, נגלה עליהם אורו ית', והם ביארו לנו מה שקבלו מאורותיו ית'.

גם זהו ברור, שלא הגיעה הנבואה אליהם בצורות מבטאות האותיות עם מוצאות הפה, כי למעלה אין ח"ו שום גשמיות וענינים מדומים, כמו שכתוב (דברים ד, טו) 'כי לא ראיתם כל תמונה'. אלא שיש ד' חלקים בהדיבור, הנקראים טעמים נקודות תגין אותיות, ועיקר הדיבור הוא הטעמים שבו, שהוא הצורה של הדיבור לכל תוכנו, והנקודים תגין אותיות אינם עקרים בהדיבור, אלא דרכי הגלותו[3]. ודומה זה לחוט שעליו עובר האלקטרי (-החשמל) והמגנט, אשר עיקר הפועל או המאיר הוא האלקטרי, והחוטי ברזל אינם שום עיקר בהדבר, אלא שמשמש לו לבחינת מעביר המוציא ממקום אחד למשנהו, כן האדם המדבר לחבירו, אינו אלא שמגלה את שכלו לחבירו.

והנה השכל שרוצה לגלות, הוא ודאי ענין רוחני לגמרי למעלה ממקום ולמעלה מזמן ומכל דמיון שבעולם (לא פחות מהאלקטרי), ואין לו שום השוואה אל האותיות והמלות המתוארות במוצאות הפה. ובהאדם עצמו, כלומר שהוא בעל המקור של השכל, נמצאים בו כמו כח מגולה למדי, ואינם צריכים להסתייע על ידי מוצאות הפה או על ידי דיבורים, וכל עיקר גילוייו אצל בעל המקור, אינם רק בצורת כח נסתר הפועל שנקרא רצון. אלא בכדי לגלות בחבירו אותו הרצון, נמצא דומה כמו שרוצים להעביר האלקטרי ממקום אחד למשנהו, אשר אז לחוטי ברזל צריכים שיהיו המעבירים לאותו המקור, ואי אפשר כלל שיתגלה כח האלקטרי במקום השני ההוא זולת המעבירים הללו, כן הכח השכלי, אי אפשר שיפעול בגוף שני, זולת על ידי המעבירים המוכנים לזה שהמה הם אותיות הדבור והכתב[4].

ותדע שדברי הנבואה, בהגיעתם להנביא מכונים בדברי חכמים אורות השי"ת, אולם האורות ההמה, המה הטעמים שבדברי הנבואה, כלומר, עיקר הצורה. ודברי הנבואה בפה או בכתב המה רק המעבירים להנבואה, כלומר, כדי ששפע הנבואה יעתק ויפעול גם בזולתו, מוכרח הנביא לשמש באותיות המבטא, בדומה לאדם שמעביר את שכלו לזולתו.

ובדברים האלה תבין מה שכתב האבן עזרא שמות כ' פסוק א' בקושיותו על דברות ראשונות שנאמר בהם 'לא תחמוד', ובאחרונות נאמר 'לא תתאוה', ואומר וז"ל: 'ודע, כי הטעמים הם שמוֹרים, לא המלות'[5]. דהיינו כדברינו, שאור הנבואה המתגלה מאת השי"ת להנביא, מגיעהו בבחינת הטעמים והעצמות המספיק להבנת הנביא במקור שכלו, אשר אחר כך הנביא מלבישם בדיבורים המספיקים לגלות להעם את הנבואה שלו.

והנה השפע הנבואה בעצם בהגעתה אל הנביא הוא אור אלוקיות המתגלה בדרכים אלקיים, אין שום אמצעית ועזר של אמצעים נשמע או מתערב שם. אולם יש דרגות בזה הנקראות אספקלריא המאירה או בלתי מאירה, כי הבלתי מאירה נקרא כמו שיש שם אמצעי, דהיינו מלאך, שדרך בו עובר השפע האלקי.

ואם נחדור למקורה, הריהי בחינת התגלותו ית' להנברא ההוא ודרכי התגלותו בהדרגה המותאמת להמשיגו, שהיא מושכת אליה את כל החכמות שהוא כולל את הבריות ואת דרכי הקיום של הבריאה מצד מציאותו בעצמותו, דהיינו אברי הגוף ואת דרכי הקיום שלה מצד הסביבה, דהיינו המשפטים והמוסר והמדיניות וכל אשר שייך להם מהמפאר ומשביח החיים, אשר הם רק עתידים להשתבח ולהתיפות בגבולם האחרון.

ויש כאן בכללות ב' סוגים: שהם חומר וצורה, ולכל אחד ב' מינים, דהייינו מציאות ודרכי קיומו, אשר המציאות כבר ערוכים ומשומרים.

 [רבינו לא השלים כתיבת המאמר].