תוכן

((שנת תרע"ט)

'בשעה שאדם מצטער שכינה מה אומרת? קָלַנִי מראשי קָלַנִי מזרועי'[1] (סנהדרין מו, א).

פירוש, ב' משרתים לאדם, הראש והידים. דהיינו הראש הוא החושב ומסדר מה לעשות והוא עיקר העושה, אבל בפנימיות מעשהו ואינו ניכר לעין. ומשרת השני הוא הזרועות, שהמה הפועלים בגלוי. והמה כמו כלל ופרט, שראש כולל ברגע אחד כל עשיות, ומתפרטים בידים.

והנה באמת אין חלק פועל כלל, כי עיקר התלבשות הכלל בו[2], כי זולת מחשבתו ורצונו לא היו הידים מזיזות את עצמם ממקומם, ולכן לא אליהם שֵׁם הפועלים, זולת על הראש המתלבש בו. והגם שאינו מורגש בעשיה, זהו מחמת שכן הטביעו הדברים, שדכר מתעלם ונוקבא מגלית אותו.

וידוע ששכינה הקדושה מתלבשת בנשמתם של ישראל בסוד יחידה[3] (עי' זוהר בראשית-א אות ריח), ובסוד זה היא באמת דכר לישראל[4], ובסוד זה נקראת הנוקבא 'לב'[5], בסוד 'היוצר יחד ליבם המבין אל כל מעשיהם' (תהלים לג, טו).

ולכן כל מה שפועל האדם, אינו באמת הפועל אלא גילוי של הפועל, כי בסוד כלל הוא פועל כנ"ל, אלא שהכלל מלובש בו וגם נעלם בו. ובאמת התעוררות השכינה המלובשת בו - היא עושה, בסוד 'נשמת אדם תלמדנו'[6].

ובזה מובן שד' חושים נמצאים, וגם ההרגש, וסודם יסוד בגימטריא חוש[7], וההרגש הוא מלכות.

וסוד הדברים, כי ראשית הבריאה נגבלו בקו ורשימו, והקו שורש עצמות ואורות, ורשימו סוד כלים[8]. וחילוק גדול בין גבול הקו לגבול הרשימו, כי עיקרו של רשימו הוא בחי' צמצום ששורה עליה: נמצא שעצמותה הוא הצמצום וגבול. אבל הקו סודו באמת לבטל הגבולים, אולם שורה עליו בחינת גבול שלא יבטל בחינת הרשימו, אלא ישתוה אליה, ועל כן נאמר עליו שהגבול בחינת מקרה[9].

ובסוד זה נמצאים אורות באדם מבחינת הרשימו, דהיינו שמוסגרים היטב הדק בכלים בקביעות, ולא ישמשו כלל וכלל זולתם. וזה סוד ההרגש, שבאמת ענין כל הרגשים לא באברים חיצונים נעשים, אלא כח הלב משלח רוח ההרגש שלו אל קצה הגוף, ונדמה לעין שהקצה מתפעל, אבל באמת אין נשלם בו בחינת ההרגש כלל, אלא זה רוח הרגש חוזר ללב ושם בלב כח ההרגש מתגלה, כי כל מה שנעשה בחלק הוא רק מעבר בעלמא, ועיקר הפועל הוא הכלל. וזה ענין 'אַפּוּתְיָא דְּסַפְסִירָא הֲוֵי שְׁכִיבְנָא'[10], פירוש, שלא נמנע היחוד אפילו משם, מפני שזה כח אור רשימו המתיחד.

ובסוד זה נקראת הנוקבא לב, דהיינו כולל מכל לבות בני אדם שהם איברים חיצונים מלבה, שלבה מרגיש כל הנעשה לטוב או להיפך בעולם, והגם שנראה שהאדם הוא המרגיש ומתפעל, אבל באמת אינו נשלם כלל ההרגש בהאדם, אלא חוזר ללב השורשי ומשם יתפשט ההרגש לאותו האיבר בעיקר, וגם כל איברים סובלים עם אותו אבר בסוד הכללות שהלב מיחדם[11] (והבן שסגולת הרגש מחלק הארץ לי"ב שבטים[12] ושורש כל אניות[13] שבלב ימים).

ובאמת ללב צער כפול[14]: ראשית, עצם ההרגש שבה מותחל ומושלם, ושנית, הוא בחינת הרגש מאותו אבר פרטי שנעשה מעבר להרגש (והבן, שאין לך מופת מאמת בעולם, מכח ההרגש שהוא אני אחרון, דהיינו צמצום אחרון שמשם כל אור חוזר לשורשו).

וזה סוד 'קלני מראשי' הוא בחי' עצמה, ו'קלני מזרועי' המה מאברי המתפשטים (אולי צ"ל: מאברים שבהם מתפשטים) מעברי ההרגש (וזכור תמיד שכל בחינת הרגש הוא צמצום, אפילו לטובה, שענינו פעולת אור רשימו).

אבל ד' חושים רשר"ד (-ראיה שמיעה ריח דיבור) המה בחינת יסוד, שאין שורשם נפעל כלל מכל הנעשה, כי עניינם אורות שולטים ומנהיגים, ולכן עניינם לשלוט או שלא לשלוט ח"ו. אבל לשלוט בצער, דהיינו לסבול, זה לא נמצא בהם כלל, וזה סוד 'שחת לא לו' (ע"פ דברים לב, ה).

וזה סוד גדול מאוד, שענין שבירת הכלים לא היה אלא בסוד החושים, שעולמות נשתלשלו אז בסוד אח"פ, ובפה נתגלה בחינת כלי סוד עקודים בכלי אחד[15], שזה הכלי הוא באמת בסוד מקרה ואינו עצמות קביעות, כנ"ל שמסוד גבול שבקו הוא, ושמה הגבול רק מקרה כנ"ל. ואח"כ בחוש הראיה נגמרו עשרה כלים, ושמה התפשטו בסוד השבירה[16].

ובאמת שאילו יצאו בסוד ההרגש אז לא היו נשברים ונופלים, כי אור ההרגש הדק היטב בכלים ותמיד לא עוזב אותם, והיה הפגם בקביעות חלילה. אבל כיון שנתגלו רק בסוד החושים שאינם מוגבלים כל כך ונסגרים בכלים כנ"ל, לכן כשהכלי לא יכלה לקבל האור, פסקה שליטתן לגמרי ונסתלקו מהם, כי אין דרך האורות האלו לשלוט בצער, דהיינו לסבול, והבן היטב. ולכן סוד השבירה 'שחת לא לו' ואינו נוגע בדבר.

אבל בזמן התיקון, אור מ"ה[17] וב"ן נשרשו ביסוד ומלכות דא"ק, ומ"ה שורשו טיפה היוצא מיסוד דא"ק, וב"ן נשרש במלכות דא"ק שזווגם בסוד ההרגש, כי כל היוצא מיסוד הוא בחינת כלי, דהיינו טיפה בחינת גופני, אלא טבעו להמשיך עמו אור גם כן. אבל החילוק גדול, כי אורות הפנים המה יוצאים בכוחם ושולטים בכוחם, ורק ממשיכים את הכלים עמהם, ולכן אינם נפעלים מהם. אבל היוצא בסוד יסוד ומלכות, המה אינם מתגלים ויוצאים בלי אמצעות הכלים, דהיינו כח ההרגש, וגם היוצא ומתחדש היא טיפה של זווג שהיא סוד כלי, אלא שאותו טיפה ממשכת עלית (אולי צ"ל עליה) האור, ולכן היא בסוד 'בכל צרתם לו צר'[18]. ולכן בזמן הגלות לא נמצא זווג לזו"נ, דהיינו סוד יסוד ומלכות, אבל אורות הפנים שולטים בסוד ה'מציץ מן החרכים' (שיר השירים ב, ט), וזה סוד 'ומלאך פניו הושיעם'.

וזה סוד 'עין רואה ולב חומד' (במדבר רבה י, ו; רש"י במדבר טו, לט), שראיה ממשיך הלב, אבל הלב מבין וכולם מתוקנים, והבן.

וזה סוד שבמאמרות נברא העולם (אבות ה, א) ו'בדבר ה' שמים נעשו' (תהלים לג, ו), כי עד שנברא האדם אז לא יצאו העולמות סוד דומם צומח חי בסוד הזווג, דהיינו בכח ההרגש מבחינת קו המתלבש ברשימו, סוד העצמות מוסגר בכלים ואדוק בו, אלא בסוד החושים כנ"ל. וזה סוד שהיו בחי' נמצאים בכלים בלי אור, כי כן יכול להיות פעולות החושים שאינם נגררים ונמשכים כלל למקום הכלים, אלא הם מעוררים וממשיכים הכלים, וכשהכלים מתחילים לשלוט, המה מסתלקים. כמו שעין רואה והלב חומד ומרגיש ובו מעשה ההרגשה, אבל העין אינו מרגיש כלל בשום השתנות, והבן, כי בזמן ההרגשה כבר מסולק כח העין (והוא סוד שאי אפשר כלל לכלי שיעורר להעינים אם הם סתומים, ולאוזן חוטם פה נמצא אתערותא דלתתא).

וביום הששי נברא האדם ובו נכלל הכלי בעצמות, דהיינו כח נשמה מתלבש בגופו ממש ונסגר בו, וזה שהיה כלול דכר ונוקבא, ולכן נשרש למעלה גם כן סוד דכר ונוקבא, דהיינו זו"נ, בכח ההרגש שהכלי יותגבר ותוכל להמשיך אור, ואז בסוד זה נעשה מציאות לחטא האדם בסוד 'בכל צרתם לו צר', ואז נעשה פגם בעולמות בסוד כח המרגיש.

ותבין בזה, שענין החושים סוד זווגא דלא פסיק להחיות העולמות, דכיון שאין פגם התחתונים מגיע להם, על כן מחיים העולם בשעת פגם וחטא.