[1] מובא בזוהר נשא אות יט, ובמלואו במדרש ויקרא רבה ד, ו. מבואר במאמרי הסולם א' מאמר ו' 'מתן תורה' אות יח ואילך.

[2] שבע שנים שכיבשו ושבע שנים שחלקו. זבחים קיח, ב.

[3] ההגדרות לקו ורשימו מובאות בצורה נרחבת יותר במאמר קא, ובפשטות, עניינם שהקו הוא התפשטות האור והרשימו זה הכלי.

[4] ההשוואה בין קו ורשימו לחמשת החושים וכן עניינים נוספים במאמר, מופיעים בספר אדיר במרום להרמח"ל (מהדורת הרב ספינר עמ' רסו) וז"ל בקיצור:

"חמשה חושים יש לגוף והם: ראיה, שמיעה, ריח, דיבור, מישוש. ועם כל זה אין אנו מזכירין אלא ד'... דע, כי הנה כל העולמות נבראו בסוד עצמות וכלים. וסוד הדבר, כי בשעה שנעשה הצמצום, אז נשאר רשימו לבד מן האור אין סוף... וזה הרשימו היא הארה המוגבלת שאינה עוד בלתי תכלית. אך אחר כך נמשך אור האין סוף עצמו שאינו מצומצם ומוגבל בעצמו, אלא שהוא משתוה אל החלל, דהיינו הרשימו הזה, ולכן הוא מאיר כמו בגבול, דרך קו אחד לבד הבוקע מצד אחד לבד, כי אינו נכנס אלא בבחינת מלכות של אותו הרשימו... ונמצא שהגבול ברשימו הוא עצמי, כי הוסר ממנו האין תכלית. והגבול בקו הוא מקרי, כי הוא עומד בבלתי תכלית, אלא שמשתוה אל הרשימו להתגלות רק בערכו. והנה הכלים הם באמת שורש לתחתונים, אך העצמות הוא אור המאציל ית"ש הפועל בברואיו. וכאשר רצה המאציל ית"ש לסדר חוק לפעולתו שתהיה לפי התעוררות התחתונים, אז סגר והגביל את אור העצמות בתוך הרשימו שהוא הכלי, ואז לא יתעורר העצמות אלא מהתעוררות הכלי, וגם לא יפעול אלא באמצעות הכלי. וזהו ההרגש הכללי אשר לגוף בסוד חיותו, דהיינו המישוש, כי לא יחסר המישוש מחלק הגוף אשר הוא חי".

[5] ב' עינים, ב' אוזניים, ב' נקבי החוטם ופה.

[6] ירושלמי ברכות ב, ד: "אמר רבי יוחנן, אנא מחזיק טיבו לראשי, דכד הוה מטי למודים, הוא כרע מגרמיה". בדרך הפשט הכוונה היא שלא יכל לכוון בתפילתו, ואמר רבי יוחנן במליצה, אני מחזיק טובה לראשי שכורע מעצמו ב'מודים' שבתפילת העמידה, ועי' במאמרי הסולם ב' מאמר מח שמבארו בדרך עבודת ה'.

[7] כריתות ב, ב: "דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על כל הכלל כולו יצא".

[8] במאמר קא: דכר – כלל, הקו. נוקבא – פרט, הרשימו.

[9] איוב יט, כו: "מבשרי אחזה אלקי". ורבינו משתמש בביטוי זה פעמים רבות לציין שמן הענפים שבעולם הזה ניתן לעמוד על דרך וצורת השורשים הרוחניים שבעולמות העליונים.

[10] סנהדרין כ, ב: "שאר ביזה שבוזזין [במלחמה], מחצה למלך ומחצה לעם".

[11] שער הקדמות דרושי א"ק; תע"ס חלק טז אות ו.

[12] עי' הרחבה ע"ז במאמר קא.

[13] נדה ל, ב: "למה הולד דומה במעי אמו... ונר דלוק לו על ראשו, וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו... ומלמדין אותו כל התורה כולה... וכיון שבא לאויר העולם, בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה". ורבינו מבאר, שבעודו עובר, החושים אינם מוגבלים בחוש החמישי של ההרגש, וכשנולד, מתחבר בו חוש החמישי ונעשה מוגבל.

[14] נדרים סב, א: "לא יאמר אדם אקרא שיקראוני חכם, אשנה שיקראוני רבי... אלא למד מאהבה וסוף הכבוד לבא".

[15] היינו מה'אני' שלו, הרגשה פרטית עצמית של כל אחד.

[16] אולי מפרש מאמר חז"ל כך: "כל הפוסל" – כל פסול שיש, "במומו פוסל" – בזה שחושב רק על עצמו. ולפי"ז נראה דכוונתו בהמשך שממזר הוא נוטריקון מום-זר.

[17] עיין במאמר צא: "וזה סוד ביאה ראשונה וביאה שניה, דהיינו, בעולם הזה ולאחר תחית המתים".

[18]משמע מההמשך שרומז לגמרא כתובות כט, ב: "אמרה תורה (ויקרא כא, ז/יד) 'לא יקח ולא יחלל' – חילולין הוא עושה ואין עושה ממזרים", וכן קידושין עח, א: "חלל, שבא מטיפה כשרה". היינו, שישנם ביאות איסור כעריות ואשת איש וכדומה שהולד היוצא מהן הוא ממזר, אולם ישנם איסורים קלים יותר שנעשים מביאות אנשים כשרים, כגון אלמנה לכהן גדול, שהולד אינו ממזר, אולם הוא חלל ונפסל לכהונה. ועל זה מביא שהגם שבביאה א' עושה איסור, זהו איסור המביא לידי חלל ולא לידי ממזר.

[19] עי' בזה גם במאמרי הסולם א' מאמר כח.

[20] קידושין פב, א: "לא נחשדו ישראל, לא על משכב זכור ולא על הבהמה".

[21] זוהר וארא אות קטז, וז"ל בהסולם: "שאין לאדם לשמש עם אשתו עד שמשיח עמה, אולי נתחלפה אשתו בשידה", עי"ש עוד באורך הביאור בפנימיות. ובכי"ק בדפים הסמוכים למאמר זה ביאר רבינו את דברי הזוהר: 'צריך למללא עם איתתיה בגין דלא יחליפו ליה בשידה'. פירוש, דבאמת כל בחינת התעוררות שבגוף – מלמעלה באה, בסוד 'שאג ישאג על נוהו' (ירמיה כה, ל), אולם כשמגיע ההתעוררות הזה לתחתונים, צריך לבוש להתעוררות מבחינת העולם הזה, בסוד 'לעולם אל ישנה אדם ממנהג מקומו, שהרי המלאכים שנתגלו לאברהם אבינו אכלו ושתו' וכו' (תנחומא וירא יא), והלבוש האמיתי הנרצה, הוא המגיע ממנו לתיקון השכינה הקדושה. אבל אותם שאינם בבחינה זו, נעשה לבוש לפי מקומם, דהיינו, או מדברי רשות, והמה בשנים: [א] מצד ההכרח שלא יגונה ולא ישובח, והרי כאילו יושב בטל והבטלה מביאה לידי שעמום (כתובות נט, ב), כי באשר שתשמישו הוא כאילו כפאו שד, צריך להשהות עצמו עכ"פ על הבטן לאחר מעשה (שער המצוות פרשת נח) שלא יהיה בבחינת 'ובטן רשעים תחסר' (משלי יג, כה) מחמת הטיפין דמתמצין מיניה אחר הזווג ונופלין על הסדין, ובזה ג"כ בחי' מעשה קדושה לאחר מעשה, דהיינו להשביע נפשו לאחר מכאן.

[ב] ויש שנעשה להם לבוש בבחינת מותרות ר"ל, והוא מגונה גם כן, כי זה פסיעה לבר מקדושה. וזהו שמגדל כלב רע בתוך ביתו, דהיינו שידה עצמו שנחלפה לו תחת הקדושה.

ואין צריך לומר שנעשה להם לבוש מדברים אסורים בסוד נשג"ז (-נדה שפחה גויה זונה) שמיתתם ממרקת אותם (עי' סנהדרין פב, א).

וז"ש שצריך למללא עם איתתיה קודם התשמיש. אפילו אותם שזכו לאשה יראת ה', דהיינו שלבוש להתעוררות גופם הוא לתיקון השכינה הקדושה, מכל מקום צריכים זהירות הרבה שלא יטעה את עצמו, 'והוא לא ידע ואשם' (ויקרא ה, יז), כי רשעת מעשה הזווג של אותו התעוררות יוכל להזדמן ליה כלי פגום, והוא פוגם זרעיה, כמ"ש (נדרים כ, ב) בני שנואה וכו', דהיינו מב' דעות שבמטה (עי' פסחים קיב, א), מצורת נשים אחרים או אפילו בשינה בחלום התקשה (פרי עץ חיים שער קריאת שמע שעל המטה פרק יא), כי צריך לקדש אפילו ראשית התעוררות, דהיינו בחינת דיבור שקודם הזווג בסוד הפיוס, ואע"ג שלילה הוא (ואסור לאור הנר מחשש נכפה ר"ל (פסחים קיב, ב), הוא רוח רעה שמתגבר עליו לפרקים, והבן), מכל מקום, מתוך שמשיח עמה, מכיר אותה היטב בקולה, ואז יהא נכון לבו בטוח שלא יחליפו אותה בשידה, ונמצא מטתו שלימה (זוהר פנחס לה/ב), וזה סוד הזמנה דמילתא היא (ברכות כג, ב) בסוד הזמנה דברכת המזון".

ופירוש ענין הזמנה בברכת המזון המזכיר בסוף דבריו עי' במאמר מד בהערה קכז.

עוד בענין שמא נתחלפה בשידה, מצאנו במאמר בכי"ק: "כל העומד לתיקון הוא נוקבא וכל המתקן הוא דכר, ואם הנוקבא בהכנעה הוא עת תיקון, ואם בגסות צריך שמירה יתירה, כי קרוב המעשה יותר לקלקול מלתיקון...

סימן לאשה חצופה שתובעת אותו בפה (נדרים כ, ב), ונוקבא גדולה מזכר בס"א, על כן תובעת אותו בפה. אבל אשה כשרה, אדרבה, כמו שאמר שמואל לבנתיה כשיִמְטֵי יָדָּא (-כשניח ידו) אחד בדדים וְיָדָּא ב' וכו' לא תמציאו לו אלא הדדים ליניקה (שבת קמ, ב), וזה סוד 'אכן אתה אל מסתתר' (ישעיה מה, טו), ולכן הזכר בקדושה גדול מנוקבא, וצריך הוא להזמין אותה ולחזקה.

וז"ש לדבר עמה קודם תשמיש כדי שלא יחליפו אותה בשידה. פירוש, הגם שמתעורר רק לקדושה, צריך ג"כ לדבר עמה וליתן דעתו אם הנוקבא אינה גדולה הימנו, אם אינה תובעת אותו בפה מלא, ואז ידע ששידה נחלפה לו, ושד כופאו לשמש בשידה, כי נפל בחולי נכפה ר"ל, כמו שכתוב (דברים כב, ח) 'כי יפול הנופל ממנו'. וזה קרה לו מחמת ששימש לאור הנר ולא היה צנוע בשעת מעשה, כי צריך עכ"פ לכסות את עצמו בסדינא כתלמיד חכם לפרקים רחוקים".

[22] יבמות עו, ב: "ממזר כתיב - מום זר".

[23] נוקבא – רצון לקבל. עי' מאמר פב, ב. נוקבא קדישא – כנראה רצון לקבל מתוקן עמ"נ להשפיע.

[24] ברכות יז, ב: "אמר רב יהודה אמר רב: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת, כל העולם כולו נזונין בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת", היינו, שהפרט עושה המשכה עבור הכלל.

[25] עי' עוד במאמרי הסולם ב' מאמר סח שמבאר זהו ענין תפילה בציבור, שמתפלל עבור הציבור.