[1] מקור הדברים הוא כנראה בספר "דרך ה'" להרמח"ל חלק ד' פרק ד' סעיף ז', שמבאר שפסוק זה הוא ענין שלימות האמיתי שמתגלה הייחוד על כל הברואים, "אמנם עתה אין הדבר הזה משתלם אלא ברוחנים, כי הנה הם טהורים וקדושים ושמו ית' שורה עליהם ומתקשר בם התקשרות גדול, והם נמשכים ממש אחריו בכל עת ובכל שעה וכבודו מתגדל בהם. אך בתחתונים אין הדבר נשלם מפני שאינם עדיין שלמים והרע מתערב בהם, לא הטהרו ממנו, וכביכול אין כבודו ית' מתגדל בהם כראוי. והנה המלאכים מצד התיקון שהם בו, משבחים שבח זה 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. אך התחתונים אי אפשר להם לשבח אותו, כי אינם ראוים לזה ולא השם שורה עליהם כראוי ולא הכבוד מתגדל בם. אלא יעקב אבינו ע"ה זכה כבר לזה בעת פטירתו מן העולם בהיותו עם כל בניו הקדושים סביביו שלא היה בהם פיסול ונתעטרו ביחודו ית' שאמרו שמע ישראל וכו' ואז ענה הזקן 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. ונמצא שמצדנו אין אנו ראוים לענין הזה, אלא קצת ממנו ניתן לנו מצדו של יעקב אבינו, ועל כן אנו אומרים אותו אך בחשאי זולתי ביום הכפורים שמתעלים בו ישראל למדריגת המלאכים".

[2] במאמר פח משמע שענין אמירת בשכמל"ו בלחש הוא בעת שאין כל אבריו העליונים ותחתונים מרוצים מעבודת הקדושה.

[3] ע"פ ברכות יז, א. מקור ופירוש עי' לקמן הערה רו.

[4] פסחים נו, א: "אמר רבי שמעון בן לקיש... ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה, אמר שמא חס ושלום יש במטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל ואבי יצחק שיצא ממנו עשו? אמרו לו בניו, שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, אמרו, כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אמרי רבנן, היכי נעביד? נאמרוהו, לא אמרו משה רבינו. לא נאמרוהו, אמרו יעקב. התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי. אמר רבי יצחק אמרי דבי רבי אמי, משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה (בשר מטוגן ומתובל), אם תאמר - יש לה גנאי, לא תאמר - יש לה צער (רש"י: צער גופה מחמת התאוה), התחילו עבדיה להביא בחשאי". עי' בזוהר תרומה אות קמא בביאור דברי הגמרא, וכן בזוהר ויגש אות עז; דברים רבה ב, לו; תנחומא קדושים ו', בענין שנאמר בחשאי.

[5] ההמשך הוא מאמר נפרד המופיע באותו עמוד של הכי"ק ונראה שיש קשר בין המאמרים.

[6] אלו ב' סוגי מלאכות שנאמרו במלאכת המשכן: שמות כח, יא - "מעשה חרש" (-מעשה אומן), שמות כו, א - "מעשה חושב". ומהמשך המאמר נראה שהן ב' בחינות: אמצעים ותכלית.

[7] ישעיה ו, ג: "וקרא זה אל זה ואמר, קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו", ובתרגום יונתן: "ומקבלין דין מן דין ואמרין, קדיש בשמי מרומא עלאה בית שכינתיה, קדיש על ארעא עובד גבורתיה, קדיש לעלם ולעלמי עלמיא, ה' צבאות מליא כל ארעא זיו יקריה".

[8]אדרא זוטא אות קיד (ז"ל בהסולם שם: "עולמות הראשונים, דהיינו ז' מלכים דנקודים, נחרבו, שנשברו ומתו. ועולמות הראשונים נעשו בלי תקון. ואותו מלך שלא היה בתקון, נקרא זיקים ניצוצים, כלומר, שמלכותו ושליטתו היה כמו הארת ניצוץ, שדועך מיד ואינו. כאותו אומן, כשמכה בפטיש בכלי ברזל, מוציא ניצוצין לכל צד. ואלו הניצוצים היוצאים, יוצאים להטים ומאירים ומתכבים מיד. ואלו נקראים עולמות הראשונים, ומשום זה נחרבו ולא נתקיימו. עד שנתתקן עתיקא קדישא, ויצא האומן לאומנותו").

[9]רבינו סתם דבריו, ולפי הענין, אולי רומז למעשה המובא בפרקי דרבי אליעזר (פרקים א-ב) ותוכנו בקצרה: רבי אליעזר היה עם הארץ ולא ידע קריאת שמע ותפילה, והיה חורש בשביל אביו הורקנוס על גבי המענה ובוכה, משום שביקש ללמוד תורה, עד שבא אליהו ונגלה לו שיעלה לירושלים, ובמאמץ כביר מתוך רעב ועוני למד תורה. והורקנוס הגיע לירושלים בכדי להדיר מנכסיו את בנו רבי אליעזר שברח ממנו. סוף דבר, כשראה הכבוד שיש לבנו שדרש לפני חכמים, נתן לו כל נכסיו במתנה, ונמצא למפרע שדווקא על ידי הבריחה מאביו, זכה רבי אליעזר בנכסיו. והבן שזה ענין שבזמן העליה של הקורנס קודם גמר מעשה הוא נקרא רשע, ואח"כ בסיום המלאכה, ניכר למפרע שהיה צדיק מעיקרא. ועי' לקמן מאמר פ' שרבי אליעזר הוא מבחינת גמר התיקון שמגלה שכל הרע הינו למעשה טוב.

[10]עי' במאמר נה שרשע עניינו מי שעוד לא גמר תיקונו. ופעמים רבות מבאר רבינו (עי' מאמר מבוא אותיות טז לה), שחומר הבריאה הוא הרצון לקבל, ותיקון צורתו בקדושה הוא 'מקבל על מנת להשפיע'.

[11] עי' הרחבה ע"ז במאמר צ.

[12]יתכן, שאור בטל הוא אור תיקון ואומנות שהוא לשעתו וסופו להיבטל, ואור פועל הוא אור התכלית, ונקרא "חושב" כמו "מלאכת מחשבת"; "סוף מעשה במחשבה תחילה".

[13]אבות ה, ו; פסחים נד, א: "צבת בצבת עשויה" (כפשוטו ע"פ רש"י: צבת שעושין עכשיו הנפחים, על ידי צבת אחרת היא עשויה שאוחזה בצבת ומכה בקורנס עד שנעשית. וצבת הראשונה, באמת על כרחך בריה בידי שמים היא. וכאן יתכן שרבינו מפרש הכוונה, שהצבת עשויה רק לזמן העבודה ולא יותר. ועי' גם בספר פתח השער מאמר יא ביאור בדרך העבודה).

[14] ברכות יז, א: "מרגלא בפומיה דרב, לא כעולם הזה העולם הבא, העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פריה ורביה ולא משא ומתן ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות, אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה". ובמאמר פו: "מתענגים מזיו המגיע לשכינה, דהיינו בלתי לה' לבדו, שזאת אינו מושג כלל האיך אפשר להתענג מהנתינה לאחרים באופן שלא יגיע לעצמו אפילו משהו". ובספר פי חכם כתב על הנאה מזיו השכינה, "שזהו סוד השגתו ית' כנודע".

[15] מתפילת "על הכל" הנאמרת קודם קריאת התורה בשבת ויום-טוב. עי' בזה מאמר יד בסופו.