תוכן

ח) והענין, כי כבר נת״ל, כי עיקר הגדלת ז״א, הוא ע״י החסדים של הדעת המתפשטין בו״ק דז״א. והנה הם אינם מגדילין אותו, עד שיכנס עטרת יסוד דתבונה במקומה, בשליש העליון דת״ת ז״א, ואז יוצאין משם ומתגלין, ואז מגדילין אותו. ונמצא כי אלו החסדים נתעכבו מלצאת מעטרת התבונה, עד המשך ו' שנים ויום אחד, אחר עיבור, וב׳ שנים היניקה, כי עד אז היו נכנסים הפרקין דנה״י דתבונה, ונסעו ו' מסעות, שהם ו' ספי׳ כחב״ד ח״ג, ועוד שליש ת״ת, הרי ו' שנים ויום א', שהתחילו החסדים ליכנס ברישא דז"א, ולא נגמרו לעמוד במקומם, אשר משם התחילו להתגלות, עד סוף הז׳ שנים ויום אחר כנ״ל. לכן דין הפעוטות מבן ו' שנים ויום א', דמקחן מקח במטלטלין, שהוא סוד הדעת, שהם החסדים, שאז מתחילים לצאת ולהתפשט בו״ק, הנקרא מטלטלין, כי אלו הם העושין ההיקף והצירוף ע״ג הקרקע שהיא המלכות רחל. ובו״ק שהם מטלטלין, מתחיל הדעת להתפשט בהם, לכן מקחן מקח במטלטלין, כי כבר יש בו דעת למטה (למה) שנוגע אל המטלטלין.