תוכן

יא) ונבאר ​ענין האדם התוקע, אשר פניו מתאדמים בעת שתוקע, והוא, כי בהיותו תוקע להוציא ז' הבלים וקולות אלו מחוץ לשופר, אז מתעוררים שרשיהם ומקוריהם, שהם ז' הויות דס"ג, אשר בתרין תפוחין דעתיקא, ומאירין ומתאדמין פניו. וז"ס הארת פני התוקע. וגם לסיבה זו נקרא שופר, מלשון שופריה דאדם, וכיוצא בזה, כ' ע"י השופר, מתעורר יופי העליון, של תרין תפוחין דעתיקא ומתגלית הארתם למטה, בעת תקיעת השופר, כאשר מתאדמים פני התוקע כנזכר. ולהיות כי קול השופר, הוא בחי' ההבל היוצא מן הויה דס"ג כנזכר, לכן צריך לתקוע ביום ר"ה ק' קולות, כנגד שם ס"ג ומילויו העולה ל"ז. וס"ג ול"ז, הם ק' קולות, שנתב"ל היכן מקום תקיעתם.