תוכן

טז) ובזה יובן, ענין הסתלקות של הצלם בליל הו"ר, כי הנה הצל התחתון, הנקרא בבואה דבבואה, הוא לבדו המסתלק ממנו, כנראה בחוש העין, למי שניסה הדבר. ואינו תימא, אם הזוהר קורא אותו בלשון צולמא, וכמו שמצינו בה' חלקי הנפש כנ"ל, שלפעמים כולם נקראים נפש. וכבר נת"ל, כי להיות כל החותם נגמר באדם, לכן נשמר מן החיצונים. ועתה שנחסר נפשו ונפגם, שולטין עליו, והפתקים של גזר דינו, נמסר בידם בליל זה, אשר בו נעשה החותם העליון, ובו נידון העולם, וכל מי שנתחייב בדין, מסתלק ממנו חותם נשמתו ונפגם, ונמסר פסק דינו ביד החיצונים. ואין צורך שיסתלק כל החותם, כי כיון שנסתלק הצל התחתון, הנקרא בבואה דבבואה, אשר הוא המיותר באדם מן השדים כנזכר, אז נמסר בידם. ועוד, כי אין הגוף נוצר, אלא באמצעותו, לב' סיבות כנז"ל, אם להיותו צל נוקבא, ואם להיותו סמוך לו, והוא המתלבש ממש בגוף דבוק עמו, להיותו האחרון מכולם.