תוכן

כב) גם נתוספו עתה בחינה אחרת, והוא, כי הנה נת״ל, כי ה״ח אשר בדעת, כבר נתפשטו למעלה בה״ס של הצלם עצמו, קודם שנכנס להיות מוחין פנימים אל הז״א, והם בחג״ת נ״ה שלו של הצלם. והנה נתבאר ג״כ בדרוש הקודם, כי החסדים בהיותן סתומים ביסוד תבונה, אינם מתפשטין, עד שיתגלו ויצאו מפי העטרה ההוא, א״כ נמצא, כי בו' שנים הראשונים, בהיותן נכנסין הפרקין של נה״י דתבונה בז״א, גם החסדים הנ״ל, המתפשטין בהם, היו נכנסין בז״א כ״א במקומו, בכל פרק ופרק, וזה היה עד השלמתו לו' שנים. אמנם בג׳ שנים אחרונים, שהם: ז', ח׳, ט׳ ויום א׳, יורדין ג׳ חסדים תחתונים פחות שליש, שאלו תמיד הם מגולין, כנ״ל בדרוש, ואז ירדו אלו כל אחד במקומו האמיתי, אך עכ״ז אינו ראוי להוליד, אם לא דרך מקרה, אך עיקר ההולדה הוא אחר כניסת החסדים עצמן, שהם לנ״ה וב״ש תחתונים של ת״ת דז״א עצמו. נמצא כי ג׳ חסדים פחות שליש המגולין כנ״ל, כל א׳ עתה במקומו, ואז תכף אחר ט׳ שנים ויום אחד, כולן יורדין ביסוד דז״א, כי ב״ח ושליש העליונים הם סתומים ביסוד תבונה כנ״ל.