תוכן

ח) ונבאר ענין אלו הנה״י של תבונה, כי הנה חיצוניותן לבד, הוא אשר בו מתלבש הצלם והמוחין הנ״ל, כי או״פ אינו נשאר כאן, כי אין כח בז״א לקבלו, והנה הוא מסתלק משם, ומתקבץ בחציו ראשון של התבונה, ושם נשאר. נמצא, כי נה״י של תבונה בלתי חיותם, ואמנם חיצונותם ממש, הם היורדין תוך ז״א, הם בעצמם, וז״ס אדם כי ימות באהל, ודרז״ל אין התורה מתקיימת כו', והוא ז״א הנקרא תורה, אינה מתקיימת, אלא ע״י מ״י, שהיא תבונה, שממיתה עצמה ממש חיצונותיה שבה, הנשאר בלתי או״פ, שהם חיותה, וזהו לצורך ז״א, לתת לו מוחין, שהם קיומו.