תוכן

ה) ואח"כ יצאה הבינה בבחי' נפש לעצמה, ובבחי' רוח לז"א, ובבחינת נשמה אל המלכות. אח"כ יצא החכמה, בבחי' נפש לעצמה, ובחינת רוח אל הבינה, ובחי' נשמה לז"א, ובחי' חיה אל המלכות. אח"כ יצא הכתר, בבחינת נפש לעצמו, ובחי' רוח לחכמה, ובחי' נשמה לבינה, ובחי' חיה אל ז"א, ובחינת יחידה אל המלכות. ונמצא כי כשנגמרה יציאת י' ספירות דעקודים, והיא ביציאת הכתר שיצאה אחרונה מכלם, לא יצאה רק בבחי' נפש בלבד, וזהו פירוש שני בפסוק, נשבע ה' בנפשו, ע"ד שביארנו לעיל, כי עולם העקודים נקרא נפשו, לפי שהכתר שבהם לא יצא רק בבחי' נפש בלבד, ולא עוד אלא שאפילו בחי' נפש הזו שבכתר, לא נשארה למטה בעולם העקודים, אמנם חזרה למעלה, ונשארה שם דבוקה במקומה ושרשה המאציל אותה, כמו שיתבאר למטה בענין חזרת אורות העקודים למעלה בשרשם. ואמנם נמצא, כי מכל הי' דעקודים לא נמצאת שלימה אחר גמר יציאת כלם, זולתי המלכות, שנשלמו בה ה' בחינותיה של האורות, שהם: יחידה, חיה, נשמה, רוח, ונפש, כנזכר לעיל. משא"כ כל שאר ט' ספירות שלמעלה ממנה, כי כלם יצאו חסירות כל אחת כפי מדרגתם. וכבר נתבאר הטעם למעלה, כי הדבר היה בכוונה, כדי שיצטרכו לחזור לעלות אל המאציל להשתלם, ועי"כ יעשה ויתהווה בחינת הכלים, וכמו שנבאר בע"ה.