תוכן

ג) ונבאר בתחלה, ענין ג' מציאיות ז"א דרך כלל, ואח"כ נחזור לבארם דרך פרט. דע, כי ג' זמנים היו אל ז"א ונוקבא: הא', הוא זמן עיבור ראשון. הב', הוא זמן היניקה. הג', זמן ההגדלה של המוחין. וזה נקרא עיבור ב'. ואמנם העיבור בעצמו, יש לו ג' זמנים: הא', הוא עיבור של ז' חדשים. הב', הוא עיבור של ט' חדשים. הג', הוא עיבור של י"ב חדש. וזה ביאורם: הנה העיבור של ז' חדשים, היה לצורך א"א בעצמו, כי הנה"י וחצי התחתון דת"ת דא"א, הוצרכו להתלבש כנז"ל, ולכן עלו ונכללו בחסד וגבורה וחצי ת"ת העליון דא"א, והוצרך לזה ז"ח: החדש הא', הוא כנגד כללות חצי התחתון דתפארת, בחציו עצמו העליון, ולהיות שניהם מבחי' ומדרגה א', לא הוצרך ליכלל בכל הג' עליונות, כיון שחציו הוא מכלל העליונות, ולכן הספיק לכללות זה, חדש א'. ואמנם לנצח, הוצרכו ג"ח, לפי שהוא מדרגה בפ"ע, ואינו דומה לשום א' מהג' עליונות כי כלו מן התחתונים, ולכן הוצרך ליכלל בכל הג' עליונות, הרי הם חדש א' לת"ת, וג' חדשים לנצח, וג' חדשים להוד, הרי ז' חדשים דעיבור, לצורך כללות הנה"י בחג"ת דאריך, לצורך עצמו וכללותו. וזהו סוד מה שאמרו רז"ל כי משה נולד לז' חדשים, לפי שמשה הוא בת"ת הזה דאריך, שנכלל חציו בחציו, והוצרך לו שבעה חדשים כנז'. ואמנם יעקב, אינו אלא מן היסוד של אריך, אשר גם הוא עלה ונכלל בחצי עליון שבת"ת כנז"ל, ונמצא שלא הספיק לו ליעקב, עיבור ז"ח כמו למשה. וזהו סוד מ"ש בסה"ז בפרשת בראשית, משה מלגאו יעקב מלבר, כי משה מן הת"ת לגו. ויעקב מן היסוד שהוא מלבר. והרי איך לצורך כללות א"א מיניה וביה, הספיק לו ז' חדשים לעיבור.