תוכן

ג) חילוק ב': הנה בשבת, הנה"י דאבא עם המוחין אשר בתוכם, והנה"י דאימא עם המוחין אשר בתוכם, הנה הם מתלבשים זה בתוך זה. והנה"י דאבא, עם המוחין שלהם, תוך הנה"י דאימא עם המוחין שלהם, ואח"כ, כולם נכנסים ומתלבשים תוך ז"א כנודע. ונמצא, כי השבת הוא קדש גמור, שהיא בחי' אבא עצמו, הנכנס תוך ז"א. אבל ביו"ט, להיות שאין אבא נכנס מעצמו, אלא ע"י תפילות, לכן נמשך מזה, כי גם אח"כ כשנמשך ובא ע"י תפילתינו, איננו נמשך כמו בשבת. אבל המוחין דאבא, נכנסים ומתלבשים תוך נה"י דאימא, ושם בתוכם מתחברים עם המוחין דאימא, אבל הנה"י דאבא אינם נכנסים שם כלל, ופשוט הוא, כי זה מורה, היותם אורות גרועים. כי הנה היות טעם המוחין דאבא באים מלובשים תוך נה"י דאבא, ואח"כ נכנסים תוך נה"י דאימא, הוא לסיבת היותם אורות מעולים, ואין כח בכלים דנה"י דאימא לסובלם בתוכם, עד אשר יתלבשו בתחילה תוך נה"י דאבא, ואז יכולין נה"י דאימא להלבישם בתוכם. ועתה שמוחין דאבא מתלבשים תוך נה"י דאימא, מבלתי שבתחילה יתלבשו תוך נה"י דאבא, זה מורה כי הם אורות גרועים, ויכולים הכלים דנה"י דאימא להלבישם בתוכם, ולכן נקרא מקראי קדש, כי נמשך בהם הארה קצת מן הקדש העליון, אבל אינם קדש ממש, כי אין עצמות קדש העליון דאבא מתגלה, שאם היה מתגלה הוא עצמו, לא היה יכולת בנה"י דאימא להלבישם. ונמצא, כי בשבת עיקר ההארות הם מן הקדש, שהוא אבא, כי במקום שיש דכורא, אין הנוקבא עולה בשם, ולכן השבת הוא קדש ממש. אבל ביו"ט, עיקר ההארות הם מאימא, ולכן נקרא מקראי קדש, ולא קדש ממש.