תוכן
א) ועתה נבאר, מאיזה מקום יצא אור החדש הזה, הנקרא מ"ה. כי כבר לעיל נתבאר, מקום מוצא האורות האחרים, שהם: מן האזן, והפה. והחוטם, ועינים של א"ק. אמנם אור החדש הזה, הנקרא מ"ה, יצא ממקום המצח של א"ק הנזכר. והנה נתבאר למעלה, כי באזן וחוטם ופה, יוצא מהם הבל גמור ממשיי, מה שאין כן באור העינים. והטעם הוא, לפי שג' ראשונות דאזן וחוטם ופה, הם טעמים דס"ג, ואור העין הם נקודות דס"ג, ואמנם אור החדש הזה הנקרא מ"ה, שהוא אחרון מכלם, אין בו לא בחי' הבל ממש, כאורות אזן וחוטם ופה, שהם טעמים דס"ג. ולא בחי' אור הסתכלות כאור העינים, אלא הוא הארה בלבד, נמשכת מן המצח דא"ק, אשר על בחי' אור המצח, הוזכר לפעמים בספר הזוהר בלשון הזה, והוא, כד מצחא עילאה אתגלי וכו'. והענין הוא, כי רבוי האור אשר במקום ההוא, גורם שנמשך ומתפשט הארה למטה. ולפי שברישא דא"ק, הוא מקום המוחין שבו, שהם הוי"ה דע"ב, ומושבם תוך הראש בפנים, והמצח חופה ומכסה עליהם כנגדם, ושם היה מקום זווג האורות המוחין, הנקראים ע"ב, עם אורות דאזן וחוטם ופה, הנקראים ס"ג כנז"ל, לכן ממקום זה עצמו שהוא המצח, המכוון כנגד המוחין, משם יצא אור מ"ה זה החדש, הנולד מזווג הנזכר.
