תוכן

ו) ואמנם הי"ס שבהסתכלות, כל הדבק יותר לשרשו, הוא היותר עליון, כי הכתר הוא יותר קרוב וסמוך אל העין מן השאר, וכן השאר על ד"ז, ואמנם בחי' המלכות יצאה בראשונה, וכשהאור מכה וחוזר, אז כל בחי' הכלים היתה שוה, שאם היסוד היה מתפשט לפניו יותר מן המלכות, היה שוה אל המלכות, אף על פי שהוא יסוד, שהרי נתפשט יותר, לפי שהיסוד מרוב אורו יותר מן המלכות, היה בו כח להתפשט יותר, ואין לו מעלה על המלכות, אלא מפני שההתפשטות הזה היה בבחי' אור חוזר, שהוא חוזר ומתקרב אל מקורו, אמנם בבחי' הבלים עצמם הם שוים. וכשחוזר האור ומלביש את ההבל, נמצא כי כאשר הוא סמוך אל הפה, הנה אז שם הוא גדול אור הפה מאור האזן, לפי שהבל הפה בהיותו כאן, הוא בבחי' הראש, אבל הבל האזן בהיותו כאן, עדיין הוא בחי' שאר הגוף, עד שיעלה כנגד מקום האזן, ושם יהיה בחי' ראש. ועי"ש במה שביארתי אני בדרוש הזה, ענין היות שני נקבי האזן, וב' נקבי החוטם, וב' בחי' הפה, שהם קול ודבור, שהם גרון ופה, והם בחי' שרשי לאה ורחל. ואע"פ שהקול לעולם הוא בת"ת, הענין הוא, כי מכאן נמשך אור מקיף, מן הקול אל הת"ת, ומן הדבור אל המלכות. ומה שנמצא כי לפעמים עולה ישראל עד החכמה, אע"פ שבכאן השרש הוא ישראל ת"ת בחוטם, והחכמה בעינים, עם כ"ז, עלייתו היא כדמיון האי דארח ריחא, שהריח עולה עד המוח שהוא חכמה. ע"כ הגיע דרוש זה ולא יותר.