ח) גם נתבאר שם כמה בחי׳ יש בענין הסתכלות הנזכר באדר״ז, ושם ביארנו ב׳ בחי׳ מהם בלבד: א׳, כאשר או״א הם מסתכלים למעלה במצחא דא״א, שאז הם בבחי׳ א״א, ויש להם ש״ע נהורין, וגם הזווג שלהם הוא פב״פ שוין בקומתן למעלה, בב׳ זווגים שלים ולא שלים. אבל כאשר אינם מסתכלין אלא בתרין תפוחין שהם הפנים דא״א, אז אין להם רק ק״ן נהורין כדמיון ז״א, כנזכר באדרא דקל״ה, ואז הם קצרי הקומה, בבחי׳ הזווג הב׳ הנקרא רובצת על האפרוחים, ואלו הם הב׳ זווגים שיש להם כאן למטה: שלים, ולא שלים.
ח) כאשר או״א מסתכלים למעלה במצחא דא״א וכו׳ ויש להם ש״ע נהורין וכו' בתרין תפוחין שהם הפנים דא״א אז אין להם רק ק״ן נהורין וכו': רצונו לומר, שגם בחי׳ גלגלתא דאו״א נכללים ועולים במצחא דא״א, בעת הזווג דדעת דרדל״א המתפשט לשם כנ"ל. אז מעלתם דאו״א כמו א״א, שיש גם להם ש״ע נהורין ובחי׳ ראש ממצחיהו ולמעלה, כי גם המה מקבלים מדעת דרדל״א שבמוחא דאוירא ממצח ולמעלה דראש דא״א, שזהו נק׳ שאו״א מסתכלים במצחא דא״א, כי הסתכלות הוא לשון זווג, כמו בנקודים שמכנה שם הרב ענין התכללות או״א דנקודים בזווג אחד עם הכתר דנקודים, בשם הסתכלות עיינין דאו״א, כמ״ש בפמ"א ע״ש. וכדמיון הסתכלות א׳ והסתכלות ב׳ המובא לעיל בלשון הרב דף פ״א ובשה״ק דף קמ"ו בדרוש ב׳ דא"ק ובכ"מ.
אמנם בשעה שאינם נכללים בדעת דרדל״א שבמצחא, אלא הם במקומם למטה מגרון דא״א, שאז רק נה״י דא״א מלובש בראשם, א״כ אינם מקבלים מהארת רדל״א שבמצחא דא״א, אלא מבחי׳ אור הפנים דא״א גופיה, דהיינו הנק׳ ש״ע נהורין, וכיון שיש להם רק נה״י דראש א״א, א״כ אין להם אלא כשיעור נה״י של אותם הש״ע נהורין, שהוא בגי׳ ק״ן, כמ״ש הרב לעיל.
וזה דברו, אבל כאשר אינם מסתכלים אלא בתרין תפוחין שהם הפנים דא"א, אז אין להם רק ק"ן נהורין, דהיינו כאמור, שבהיותם למטה מגרון דא״א נעשה הזווג בראשם מבחי׳ נה״י דראש דא״א. שזהו מכונה הסתכלות בפנים. וע״כ אין להם אלא כשיעור נה״י דאור הפנים שעולה ק״ן.
אמנם יש להבין כאן ענין יכולת דאו״א לעלות ולהכלל בזווג דרדל״א שבמצחא דא״א, שהרי נודע בכ״מ בדברי הרב, שאין הפרצוף יכול לעלות אלא למדרגה הסמוכה לו העליונה לבד, ולא לעלי עליונו, וא״כ איך אומר כאן שמסתכלים במצחא דא״א, שנתבאר לעיל שהרדל״א עצמו מתפשט לשם בסוד הורדת המסך דחכמה דב״ן שלו עד קרומא דאוירא, כנ״ל בפמ״א ע״ש.
והענין, כי כבר ידעת ענין כח העליה של התחתון לפרצוף העליון, שהוא משום שעליון ותחתון המה תמיד ב׳ חצאי מדרגה: גו״ע, ואח״פ, והוא נמשך ממקור הב״ן בזמן הנקודים, שעלתה אז המלכות למקום עינים ונחלקו המדרגות כולם לב׳ חצאים, באופן שכל תחתון נעשה לאח״פ דעליון, ומשום זה כשהעליון חוזר ומוריד המסך מבחי׳ העינים שה״ס החכמה שלו, לבחי׳ אחרונה דאזן או דחו״פ שירדו לתחתון, נבחן אז שהתחתון חזר ונתעלה ממקומו ונתחבר ועלה לעליונו, כבתחילה מטרם הנקודים כמ״ש בהרחבה בענה"ק.וזהו ג״כ ענין התלבשות נה״י דעליון בתחתון, כי אח״פ היורדים למקום התחתון נבחנים שם לבחי׳ נה״י דעליון אשר מסבתם מסוגל התחתון לעלות למקום העליון ולקבל מוחין, כמ״ש כ״ז בענה״ק בהרחבה.
והנך מוצא ב׳ בחי׳ התלבשות בנה״י דעתיק, דהיינו אח״פ שירדו ממנו: א׳ בראש דא״א, כנ״ל אשר יסוד דעתיק מלובש במצחא דא״א, ב׳ הוא באו״א, כדברי הרב לעיל בענף ע״ד, שחו״ג היוצאים מפי יסוד דעתיק ולמעלה מאירים באו״א עילאין, ומהיסוד דעתיק ולמטה מאירים בישסו״ת עש״ה. וענין ב׳ בחי׳ נה״י דעתיק הללו, צריכים להבינם ממקורם בב״ן מבזמן הנקודים, כי מתחלה יצאו שם מכח עליית המ״ן לעינים ב׳ ראשים, דהיינו כתר בראש הא׳ בסוד גו״ע, המלביש מחזה לטבור דא״ק, וחו״ב בראש הב׳ בסוד אח״פ היורדים לבר מראש הא׳, ואח״כ אחר שבירתם דמלכי חג״ת, נתפשטו ג׳ קוי כח״ב דנקודים למקום חג״ת דנקודים. וכבר נתבאר אשר קו הכתר הזה שנתפשט למקום חג״ת ה״ס א״א המכונה חצי כתר התחתון דב״ן, ובחי׳ הכתר דנקודים שנשאר במקומו ולא נתפשט לחג״ת המכונה חצי כתר העליון ה״ס רדל״א ועתיק, כנ״ל בפמ"א. ולפיכך אתה מוצא כאן ב׳ בחי׳ אח״פ שירדו מכתר דנקודים: א׳ ה״ס אח״פ שירדו לראש הב׳ דנקודים שה״ס או״א דאצילות, ב׳ ה״ס אח״פ דכתר דנקודים שירדו ונתפשטו למקום חג״ת שה״ס א״א דאצילות.
ולפיכך אתה מוצא, אשר גם או״א דאצילות מיוחסים לבחי׳ אח״פ דרדל״א כמו א״א דאצילות, וע״כ בעת הזווג שברדל״א, שמוריד המסך ממקום עינים למתחת האזן דאח״פ שלו, שמשום זה חוזר הגלגלתא דא״א, שה״ס אוזן דאח״פ דרדל״א ומתחבר ועולה לבחי׳ רדל״א עצמו כבתחילה, כמ"ש לעיל, הנה בהכרח שגם בחי׳ גלגלתא דאו״א כלולים בעליה זו, שהרי גם גלגלתא שלהם הם בחי׳ אוזן דאח״פ דרדל״א, דהיינו מצד היותם בחי׳ ראש הב׳ דנקודים, כמבואר לעיל. וזה דברו, אשר או״א מסתכלים למעלה במצחא דא״א, דהיינו כמבואר, שגם בחי׳ גלגלתא דאו״א כלולים בזווג הזה, והבן מאד, כי אי אפשר להאריך כאן, ויתרחבו הדברים האלו במקומם בעזרת השם.