ז) גם נתבאר שם, כי במצח דא״א מתלבש הדעת דעתיק, ובתוכו מתלבש היסוד דעתיקא, וגם מזה המצח יורד הארה עד או״א כדי שיזדווגו, כי הרי הוא נמשך מבחי׳ יסוד ודעת שהם בחי׳ זווג. ושם נתבאר איך יורדים אורות אלו עד הגרון דא״א, ושם נעשה הזווג מהחיך והגרון, ונעשה בחינות אחע״ה שבגרון, שהוא בחינת שם ס״ג ואהי״ה, שהוא בגימטריא אחע״ה, והם בחי׳ ב״פ מ״ב אשר בפנים דא״א, אשר נעשו ש״ע נהורין, כנזכר שם.
ז) כי במצח דא״א מתלבש הדעת דעתיק ובתוכו מתלבש היסוד העתיקא: ולכאורה תמוה, הלא אין א״א מלביש אלא ז״ת לבד דעליון שהם חג״ת נהי״מ, כמפורש בכמה מקומות. ואיך ילביש א״א את הדעת העתיק שהיא בחי׳ ג״ר, כנודע בענה״ק, שקו האמצעי המכריע בחלק של סוף הפרצוף נק׳ יסוד, וקו האמצעי המכריע בחלק של תוך הפרצוף נק׳ ת״ת, וקו האמצעי המכריע בראש של הפרצוף נק׳ דעת. אמנם יש להבחין כאן בין דעת עליון לדעת תחתון, וכבר נתבאר ענין זה באר היטב לעיל בפמ״א דף תתכ"ב ד"ה וז״א אמנם, עש״ה כל ההמשך עד הסוף שאין להכפיל הדברים, אלא נוסיף מעט על האמור שם לפי הצורך להבין כונת הענין שלפנינו.
והנה ידעת שאח״פ דראש העליון דכל מדרגה יורדים ומתלבשים בתחתון שלו, שז״ס נה״י דעליון המתלבשים בתחתון, כי אותם אח״פ דראש בעת ירידתם לתחתון נעשים לנה״י. שהרי נעשים כתחתון ממש, כמ״ש הרב, כשהעליון יורד למקום התחתון נעשה כמוהו ממש וכן התחתון העולה להעליון נעשה כעליון ממש. גם ידעת איך העליון מתחבר עם התחתון לפרצוף אחד, שהוא ג״כ בסיבת אח״פ הנז'. כי להיות שמצד המ״ה נמצא כבר כח״ב בראש שהמסך של ראש עומד בבחי׳ אחרונה דבינה דמ״ה דכל מדרגה. כי מצד המ״ה לא יצא האוזן לבר מראש, אלא רק חו״פ לבד, כנ״ל בענה״ק, ולפיכך כשמתעורר חכמה דמ״ה ומזדווג עם חכמה דב״ן, הרי מוציא המסך משם, ומורידו ג״כ לבחי׳ אחרונה דבינה דב״ן הנמצאת בראש התחתון, ונמצאים בזה שהתחתון והעליון מתחברים לפרצוף אחד. כי מקום הזווג דפה של ראש העליון הרי שירד למתחת הבינה שבראש התחתון, וחזרה על כן אותה הבינה להיות עצם מהעליון כמות שהיתה מטרם שירדה לתחתון. כי כל הסיבה של ירידת אח״פ, הוא משום שמקבל מהמסך מלמעלה למטה, ועתה הרי כבר חזרה הבינה ועלתה למעלה ממסך כמו הכתר והחכמה, כנ״ל בענה״ק.
וז״ס עליית היסוד למוח שבראש הפרצוף המובא בכ״מ בדברי הרב, כי בטרם הזווג כשנמצא המסך בבחי׳ אחרונה בחכמה דב״ן בראש למעלה מאח״פ שהם בינה וזו״נ, שמשום זה באו לתחתון ונעשו לנה״י, שאז נבחן בחי׳ קו האמצעי שמזווג באח״פ במקום התחתון שהוא בחי׳ יסוד העליון והוא משום שמשמש בראש התחתון, שכל מדתו הוא כנה״י שלו, וקו אמצעי דנה״י הוא בחי׳ יסוד כנודע. ולפיכך, בעת אשר העליון מוריד המסך של ראשו לראש של התחתון, וחזר ראש התחתון להיות כראש של העליון, נמצא שאותו קו אמצעי שהיה משמש ומזווגבנה״י של הפרצוף העליון. מתעלה עתה לזווג ולהעלות או״ח בג״ר ובראש של העליון, ומכריע דסוף נתהפך להיות מכריע בראש, ונודע שקו האמצעי של ראש הוא תמיד בחי׳ הדעת, והנך מוצא ע״כ שהיסוד נתעלה ונעשה לדעת. ותדע שזה נוהג בכלהו מדרגות ופרצופין. וזכור זה, כי הוא מפתח גדול בחכמה.
ונתבאר שם בפמ״א הנ״ל. אשר אע״פ שראש התחתון נתחבר ונעשה עצם ראש העליון, מ״מ אינו נשאר כן תמיד, מפני שמתחילת אצילותו הוא מדרגה מיוחדת לעצמו. וגם, שאין הורדת המסך הזה נוהג בבחי׳ כלים דע״ב שהם מנה״י דאחור, עש״ה. ולפיכך חוזר התחתון ויורד מראש העליון למדרגתו עצמו, אלא שנשארת בו ודאי הארה הגדולה מזמן היותו מחובר בעליון בעצם אחד.
ולפיכך אנו מבחינים, אשר יסוד ודעת דרדל״א מתלבשים בראש דא״א, כי מכח החיבור דא״א עם עתיק לפרצוף אחד. הרי משמש בו דעת דרדל״א, ומכח אצילותו עצמו שבנינו מכלים דע״ב שהם נה״י דאחור משמש רק היסוד דרדל״א, כמבואר לעיל, וזכור זה. וזה אמרו, כי במצח דא"א מתלבש הדעת דעתיק ובתוכו מתלבש היסוד דעתיקא. כי בעת הזווג דרדל״א נתעלה היסוד לבחי׳ דעת דרדל״א שהוא קו אמצעי של ראשו, וכשאינו נמצא בסוד הזווג הזה, אין בו אז אלא בחי׳ יסוד דרדל״א כנ״ל. ולפיכך אתה מוצא תמיד בראשו של א״א ב׳ זווגים מהתלבשות דעליון שלו: א׳ מיחס הס״ג שבו שאז מתלבש בו דעת דרדל״א, ב׳ מיחס הע״ב שבו, שאז אין בו רק יסוד דרדל״א כמבואר.
וגם מזה המצח יורד הארה עד או״א כדי שיזדווגו כי הרי הוא נמשך מבחי׳ יסוד ודעת וכו': שהם ב׳ בחי׳ זווג דרדל״א הנוהג בראשו של א״א כמבואר בדיבור הקודם, שמיחס הע״ב שבכלים דא״א אין שם רק התלבשות יסוד דרדל״א ומיחס הס״ג שבכלים דא״א יש שם גם התלבשות הדעת דרדל״א, ונתבאר בענה״ק שאותו הזווג והורדת המסך מהחכמה דב״ן למתחת הבינה דב״ן האמור ברדל״א, המחבר א״א ורדל״א לפרצוף אחד, הוא מאיר ונמשך משם לכלהו מדרגות התחתונות, כי כל עליון ותחתון נחשבים לב׳ חצאים: גו״ע ואח״פ, ע״ד שנתבאר אצל עתיק וא״א, וכמו שא״א נבחן לאח״פ דעליונו שהוא רדל״א, כן או״א נחשבין לאח״פ דא״א וכן זו״ן לאח״פ דאו״א, באופן, שכל המתבאר בשער א״א בסדר הזווגים דכללות רדל״א וא״א, הן בכללות שניהם, והן בפרטות ג׳ רישין כתרא ואוירא ומו״ס שבפרטות א״א לעצמו, הנה כל אלה נוהגים ג״כ בכללות או״א וא״א יחדיו, וגם בפרטות או״א עצמם לבדם בג׳ רישין שלהם: שראש הא׳ שלהם נק׳ או״א עי׳ וראש הב׳ נק׳ ישסו״ת ראשונים, וראש הג׳ נק׳ ישסו״ת שניים, והמה מתבארים באותם הסדרים שבארנובג׳ רישין דא״א, ועד״ז גם בכללות או״א וזו״נ יחדיו, כמ״ש במקומם בע״ה.
וזה אמרו גם מזה המצח יורד הארה עד או"א כדי שיזדווגו. כי אחר הזווג דא״א ורדל״א חוזר א״א לדרגתו, עם ההארה הגדולה המושגת לו שקיבל בזמן היותו ברדל״א, וע״כ נתייפה כחו גם הוא, ומעלה ומשיב בחי׳ בינה שלו שנתלבשה בראשייהו דאו״א אל ראשו עצמו, שאז מתחברים או״א ונעשו עצם אחד עם הראש דא״א, ע״ד שנתבאר אצל א״א ורדל״א בדיבור הקודם עש״ה. ועד״ז אחר חיבורם דאו״א עם ראש דא״א לעצם אחד, הנה המה יורדים עם הארתם הגדולה למדרגתם עצמם, ואז מתייפה כוחם גם המה, ויכולים להעלות ולהחזיר את הבינה שיצאה לבר מראשייהו שירדה לזו״ן, ונמצאים הזו״נ משום זה שמתחברים עם או״א לעצם אחד, הכל ע״ד שנתבאר בדיבור הקודם אצל החיבור של א״א ורדל״א, והבן היטב. וזה דברו, שאותם ב׳ זווגים מיסוד ודעת דרדל״א שבמצחא דא״א, הנה הם נמשכים כתכונתם גם לאו״א, באופן שגם בראשייהו דאו״א במצחא, מלובשים ג״כ יסוד ודעת דא״א, כמו יסוד ודעת דעתיק שבמצחא דא״א, וע״כ אומר שזווגייהו דאו״א נמשך מבחי׳ יסוד ודעת שבמצחא דא״א וכו' והבן.
איך יורדים אורות אלו עד הגרון דא״א ושם נעשה הזווג מהחיך והגרון וכו': כי בכללות נבחנים כל ג׳ רישין דא״א לבחי׳ גלגלתא ועינים לבד, דהיינו לב׳ הספירות כתר וחכמה, ואו״א נבחנים לבחי׳ אח״פ דא״א, שהם בינה וזו״נ שיצאו לבר ממדרגתו, כמ״ש לעיל בפמ"א. והגרון דא״א, שה״ס הבינה דכללות א״א ואו״א יחדיו, ה״ס גלגלתא דאו״א, בדומה לגלגלתא דא״א שהיא הבינה דכללות רדל״א וא״א יחדיו, וחיך דא״א ה״ס המסך שבבחי׳ אחרונה דחכמה דב״ן שבא״א, שה״ס הרקיע המבדיל בין ראש דא״א לבינה שבגרון שלו.
וכבר ידעת היטב סוד הזווג דעליון ותחתון, אשר חכמה דמ״ה שבראש העליון מוציא את המסך מבחי׳ אחרונה דחכמה דב״ן, ומורידה למתחת הבינה דב״ן הנמצא בתחתון. ועם זה תבין סוד הזווג של חיך וגרון דא״א, כי החכמה דמ״ה שבראש א״א מוציאה המסך שבבחי׳ אחרונה דחכמה דב״ן שבא״א המכונה חיך, ומורידה למתחת הגלגלתא דאו״א שה״ס הגרון ובינה דכללות, ונמצא הגרון שה״ס גלגלתא דאו״א שנעשה לעצם אחד עם הראש של א״א, להיותו נמצא עתה למעלה מהמסך של ראש דא״א, ומקבל האו״ח ממטה למעלה כמבתחילה, ע״ד שבארנו אצל זווג דרדל״א, שמוריד המסך עד למתחת הגלגלתא דא״א למקום הקרום החופה על מו״ס, והבן היטב וזכרהו לכל המקומות המדובר בהם מענין זווג הזה דחיך וגרון.