א) שני מיני בחינות זווגים יש באו״א דאצילות: הא׳ נקרא פנימי הב׳ נקרא חיצון, שהם סוד הכלים והעצמות. וזהו בב׳ בחי׳: או כשהם פב״פ בשוה או בהרכנת הראש, כמבואר אצלינו, וב׳ בחי׳ אלו בפנימיות שהוא העצמות, וב׳ בחינות אלו בסוד החיצוניות שהם הכלים, הרי הם ד׳ בחי׳ זווג או״א. ועד״ז ד׳ בחי׳ כיוצא באלו זווג זו״נ. והנה לעולם בחי׳ זווג חיצון למלאכים, וזווג פנימי לנשמות. ג) (מ"ב) דע, כי יש ב׳ מיני זווג אל או״א: הא', בהיותן שניהן שוין למעלה בקומתן שוין בקומתן פב״פ, אשר זה נקרא בחי׳ זווג או״א עילאין. והב', הוא בחי׳ אמא רביעא על בנין, והוא, כאשר אמא הנה״י שלה מתלבשין המוחין דז״א בתוכם. ואח״כ מתלבשין הנה״י דאמא תוך ז״א, ואז נקרא והאם רובצת על האפרוחים, לפי שהיא יורדת למטה משיעור קומת אבא ומשפלת עצמה למטה. ואז היא דומה אל הנוקבא דז״א, כאשר היא מזדווגת עם ז״א פב״פ בסוד ג״ת שבו לבד כנודע, וכן עתה היא אמא עילאה פב״פ עמו נגד חצי ת״ת התחתון ונה״י של אבא לבד, ואז בהיותן כן צריך שגם אבא ירכין ראשו וישפיל עצמו למטה, כדמיון ז״א עם נוקבא בג״ת שבו כנ״ל. וזווג זה הוא זווג דיש״ס ותבונה, וזכור זה ולא נצטרך לחזור ולהזכירו בכל פעם ופעם.
א) שני מיני בחי׳ זווגים יש באו״א דאצילות וכו', אחר החורבן לא יש זווג פנימי לא שוה בשוה ולא בהרכנת הראש וכו' וגם לנשמות ישנות ליכא, וכו׳ עד סוף הענף. הנה דברי הרב בכל מלה ומלה בעניני התחלקות הפרצופין דאו״א וזווגיהם נראים לכאורה סותרים זה את זה לכל אותם שאינם בקיאים בפירוש המלות ההם, ועיקר הבלבול למעיינים כאן, הוא מסיבת ערך ההפכי המצוי תמיד בין ערכי האורות לערכי הכלים כמ״ש לעיל בפמ״ס בענף ט׳ אות יוד, ע״ש.
והנך מוצא, שמתחילה אומר וכייל לן שאחר החורבן לא יש שום זווג פנימי, לא זווג שוה בשוה הנק׳ זווג שלים, ולא בהרכנת הראש שנק׳ זווג דלא שלים. ואח״ז מבאר באורך אשר זווג העליון שהוא שוה בשוה נק׳ זווג או״א עילאין, והוא זווג תמידי ולא במקרה, והוא הזווג להוציא נשמות חדשות, וה״ס זווג החכמות דאו״א בשמות מנוקדים, וכ״ז נפסק מהחורבן ואילך.
אמנם זווג התחתון שהוא בהרכנת הראש, דהיינו שאו״א יורדים ומזדווגים למטה במקום זו״ן הוא נק׳ זווג דלא שלים, והוא אינו תמידי, אלא בדרך מקרה בסוד והאם רובצת על הבנים, ומזווג זה אינם יוצאים נשמות חדשות אלא להחיות העולמות והנשמות הישנות לבד, וה״ס זווג הבינות דאו״א בשמות בלתי מנוקדים, והוא אינו נפסק לעולם, כי הוא נוהג אפי׳ לאחר החורבן. ואח״כ מסיים ואומר, העולה מכל זה שיש ב׳ זווגים: זווג עליון בהיות או״א במקומם, וזווג תחתון בהיותם שלא במקומם, אלא במקום זו״ן, בסוד רביצה על האפרוחים, וכל אחד מב׳ זווגים הללו כלול מב׳ זווגים. כי בזווג העליון בהיותם במקומם יש ב׳ זווגים: שלים ולא שלים, וכן בזווג תחתון בהיותם במקום זו״ן, יש ב׳ זווגים: שלים ולא שלים.
והנה המתבאר מכ״ז, אשר זווג העליון שיש בו ב׳ זווגים שלים ולא שלים, המה נתבטלו לגמרי אחר החורבן כמ״ש בתחילת הענף, לא יש זווג פנימי, לא שוה בשוה ולא בהרכנת הראש. ולא נשארו רק ב׳ הזווגים, שלים ולא שלים, הנוהגים בזווג התחתון בהיותם במקום זו״נ. והנה לכאורה, הוא כנגד כל המקומות שמבאר להדיא, שיש זווג גם באו״א עילאין במקומם מחזה ולמעלה דא״א. ועוד, א״כ איך מתכלכלים דברי הזוהר, אשר או״א כתרין רחימין דמתחבקין דא בדא, וזווגייהו תדיר לא פסיק לעלמין, ולפי הדברים הנ״ל לא נשאר אלא זווג התחתון בהיותם שלא במקומם, שהוא רק זווג של מקרה ואינו תדירי,ואיך אומרים עליהם דאו״א אלו זווגייהו תדיר. וכן בענף פ׳ אות א׳ אומר הרב להדיא אשר זווג החכמות דאו״א עי׳ לא פסיק לעלמין, וז״ל, ונמצא כי זאת הבינה הראשונה מזדווגת עם חלק העליון של החכמה, ועל אלו נאמר כחדא נפקין ולא מתפרשין ע״ש. ונודע, כי בינה הראשונה הם אהיה דיודין ובחי׳ נוק׳ דע״ב. נמצא שיש זווג דחכמה דאימא עם חכמה דאבא, שה״ס הויות מנוקדים, כמ״ש בענה״ק.
אמנם צריך לזכור כאן המתבאר בענה״ק, בפירוש המלות ההם דהתחלקות או״א וישסו״ת לב׳ פרצופין, וגם למה נשתנו שמות החו״ב מנקודים ואילך, לכנותם בשם או״א וישסו״ת, אשר קודם יציאת ע״ס דנקודים אינם נקראים כן בכל דרושי הרב, אלא בשם חכמה ובינה. וכבר נתבאר זה בענף ט׳ בפמ״ס באות ו׳ ע״ש ואין להכפיל דברים, וענין התחלקות פרצופי חו״ב נתבאר היטב בענה״ק בשער עתיק וא״א ובסדר יציאת ה״פ דנקודים ודרך שבירתם, ונזכיר כאן הדברים בקיצור נמרץ באופן שיספיק להבנת הדברים שלפנינו.
ונבאר מתחילה ענין שני מיני בחינות זווגים שיש באו״א דאצילות, אשר בכל אחד מהם יש זווג שלים וזווג דלא שלים. וכבר ידעת מקור התחלקות החו״ב דכלהו מדרגות געסמ״ב לב׳ פרצופין, שהוא מסיבת עליית המ״ןומקום הזווג לנקבי עינים דכל מדרגה, שה״ס ספירת החכמה של ראש דכל פרצוף, שע״כ נפרדה הבינה מן החכמה מסבת עליית המסך שהיה בפה למקום העינים, שאותו המסך חוצה ומבדיל על הבינה ממעל לה ודוחה אותה למדרגה התחתונה. באופן, שבינה דפרצוף הכתר נדחה לראש דמדרגת ע"ב, ובינה דפרצוף ע״ב נדחה לראש דפרצוף ס״ג, ובינה דס״ג נדחה לראש דפרצוף מ״ה וב״ן הנק׳ זו״נ, כמ״ש בענה״ק, וזכור זה היטב.
וזה אמרו, וב׳ בחי׳ אלו בפנימיות שהוא העצמות, וב׳ בחי׳ אלו בסוד החיצוניות שהם הכלים, עכ״ל. ונבארם מתתא לעילא, וכבר נתבאר היטב בכ״מ בענה״ק ביאור ענין פנימי וחיצוני המוכרח לצאת מכל זווג שע״י עליית מ״ן לנקבי עינים, כי כל פרצוף תחתון נקשר ויוצא מפה של ראש דעליון כדרכם בשורשם בה״פ א״ק שקדמו למ״ן, ולפיכך אותו המסך שהיה שם בפה דראש, דהיינו במקום המלכות של ראש, אשר עתה בסוד המ״ן עלתה המלכות הזאת עם המסך שבה למקום נקבי עינים, א״כ צריך להמשך אחריה גם פרצוף התחתון הקשור במלכות הזאת, ולעלות להלביש את אח״פ דעליון, דהיינו מנקבי עינים ולמטה. ובאמת שכן הוא בפנימיות של התחתון, אמנם בחיצוניות דתחתון לא היתה שום עליה, אלא שנשאר גם עתה למטה מפה דעליון, משום ששורש המלכות עדיין נשאר גנוז בפה דעליון, דע״כ אין התחתון יכול להתעלות למעלה משורשו, כמ״ש לעיל בענף ט"ו בפמ"ס אות ט״ו ע"ש.
והנה מתחלה נגלה ויוצא בתחתון בחי׳ החיצוניות שבו, דהיינו שמלבישו רק מחזה ולמטה, שהרי פה דעליון כבר נתעלה במקום נקבי עינים, והפה שמקודם המ״ן ירד וקיבל לבחי׳ הסת״ב, שה״ס מלכות דמלכות של ראש שנק׳ חזה או טבור, ונמצא שאין התחתון מלביש מן העליון אלא נה״י דעליון וב״ש ת״ת שמחזה ולמטה, ונמצא שהפסיד בחי׳ חג״ת דעליון כמ״ש שם בארוכה. אמנם ע״י יניקה, נמצא שנתגלה בתחתון בחי׳ המסך דפנימיות, ואז נמשך ועולה ומלביש צריכין לאמם, שזה מורה חולשה שבהם, עד שצריכין שאמא תרביץ עליהן לשומרן, ואותו הזווג הנעשה אז נקרא זווג לפעמים של מקרה. והרי נתבאר ב׳ מיני זווגים שיש לאו״א בבחי׳ עצמן, מה שינוי יש בהם.חכמה ובינה. וכבר נתבאר זה בענף ט׳ בפמ״ס באות ו׳ ע״ש ואין להכפיל דברים, וענין התחלקות פרצופי חו״ב נתבאר היטב בענה״ק בשער עתיק וא״א ובסדר יציאת ה״פ דנקודים ודרך שבירתם, ונזכיר כאן הדברים בקיצור נמרץ באופן שיספיק להבנת הדברים שלפנינו.
ונבאר מתחילה ענין שני מיני בחינות זווגים שיש באו״א דאצילות, אשר בכל אחד מהם יש זווג שלים וזווג דלא שלים. וכבר ידעת מקור התחלקות החו״ב דכלהו מדרגות געסמ״ב לב׳ פרצופין, שהוא מסיבת עליית המ״ן ומקום הזווג לנקבי עינים דכל מדרגה, שה״ס ספירת החכמה של ראש דכל פרצוף, שע״כ נפרדה הבינה מן החכמה מסבת עליית המסך שהיה בפה למקום העינים, שאותו המסך חוצה ומבדיל על הבינה ממעל לה ודוחה אותה למדרגה התחתונה. באופן, שבינה דפרצוף הכתר נדחה לראש דמדרגת ע"ב, ובינה דפרצוף ע״ב נדחה לראש דפרצוף ס״ג, ובינה דס״ג נדחה לראש דפרצוף מ״ה וב״ן הנק׳ זו״נ, כמ״ש בענה״ק, וזכור זה היטב.
וזה אמרו, וב׳ בחי׳ אלו בפנימיות שהוא העצמות, וב׳ בחי׳ אלו בסוד החיצוניות שהם הכלים, עכ״ל. ונבארם מתתא לעילא, וכבר נתבאר היטב בכ״מ בענה״ק ביאור ענין פנימי וחיצוני המוכרח לצאת מכל זווג שע״י עליית מ״ן לנקבי עינים, כי כל פרצוף תחתון נקשר ויוצא מפה של ראש דעליון כדרכם בשורשם בה״פ א״ק שקדמו למ״ן, ולפיכך אותו המסך שהיה שם בפה דראש, דהיינו במקום המלכות של ראש, אשר עתה בסוד המ״ן עלתה המלכות הזאת עם המסך שבה למקום נקבי עינים, א״כ צריך להמשך אחריה גם פרצוף התחתון הקשור במלכות הזאת, ולעלות להלביש את אח״פ דעליון, דהיינו מנקבי עינים ולמטה. ובאמת שכן הוא בפנימיות של התחתון, אמנם בחיצוניות דתחתון לא היתה שום עליה, אלא שנשאר גם עתה למטה מפה דעליון, משום ששורש המלכות עדיין נשאר גנוז בפה דעליון, דע״כ אין התחתון יכול להתעלות למעלה משורשו, כמ״ש לעיל בענף ט"ו בפמ"ס אות ט״ו ע"ש.
והנה מתחלה נגלה ויוצא בתחתון בחי׳ החיצוניות שבו, דהיינו שמלבישו רק מחזה ולמטה, שהרי פה דעליון כבר נתעלה במקום נקבי עינים, והפה שמקודם המ״ן ירד וקיבל לבחי׳ הסת״ב, שה״ס מלכות דמלכות של ראש שנק׳ חזה או טבור, ונמצא שאין התחתון מלביש מן העליון אלא נה״י דעליון וב״ש ת״ת שמחזה ולמטה, ונמצא שהפסיד בחי׳ חג״ת דעליון כמ״ש שם בארוכה. אמנם ע״י יניקה, נמצא שנתגלה בתחתון בחי׳ המסך דפנימיות, ואז נמשך ועולה ומלבישע״ג חג״ת דעליון, כמ"ש לעיל בפמ״א דף תשע"ו ד"ה ואלו, עש"ה בכל ההמשך.
ועם זה תבין באותה הבינה דעליון שיצאה לבר מראשו, וירדה ונתלבשה בראש דפרצוף התחתון, שנמצאת שירדה לבחי׳ נה״י שבה בערך הקדום למ״ן, משום שמתחילה מלביש התחתון רק מחזה ולמטה דעליון, דהיינו לנה״י דעליון לבד כנ"ל, וכיון שהבינה מלובשת בראשו, ע״כ נמצאת שירדה מג״ר ובאה לבחי׳ נה״י שלה, והבן היטב.
וזה אמרו להלן (באות ג'), ואז נק׳ ואם רובצת על אפרוחין, לפי שהיא יורדת למטה משיעור קומת אבא ומשפלת עצמה למטה, ואז היא דומה אל הנוק׳ דז״א וכו׳ נגד חצי ת"ת התחתון ונה"י של אבא וכו' עכ״ל. דהיינו כדאמרן, שבינה דס״ג שה״ס או״א שיוצאת לבר מראש דס״ג ומתלבשת במ״ה וב״ן שה״ס זו״נ, נמצאת שירדה לבחי׳ נה״י שבה בערך הקדום, משום שמתחילת יציאתו של הזו״ן הם בבחי׳ החיצוניות שבהם המלבישים על נה״י וב״ש ת״ת התחתונים דאו״א, וא״כ נמצאת הבינה במצב נה״י שבה.
וזה אמרו, ואז בהיותם כן, צריך שגם אבא ירכין ראשו וישפיל עצמו למטה וכו': כלומר, שבינה זו היוצאת מראש דכל פרצוף כלולה תמיד מדו״נ כנ״ל בענה״ק, דהיינו ימין ושמאל, שהצד ימין מכונה יש״ס והצד שמאל מכונה תבונה, אשר יש״ס נבחן לבחי׳ תנהי״מ דאבא עילאה, והתבונה לבחי׳ תנהי״מ דאמא עילאה כנ״ל. וזה אמרו, וכן עתה אמא עילאה פב"פ עמו נגד חצי ת"ת התחתון ונה"י של אבא לבד. כלומר בערך או״א עילאין, הרי שאין בישסו״ת אלו רק בחי׳ נה״י דאו״א עילאין, וחסר להם ראש ותוך דאו״א עילאין. ותדע שזווג זה נקרא חיצי חיצוניות, כלומר, זווג הב׳ מב׳ הזווגים שישנם בחיצוניות, המכונה זווג חיצוני דלא שלים, משום שהבינה שהיתה מעלתה בג״ר דאו״א מלובשת עתה בבחי׳ נה״י שבהם, דהיינו שדומה אל הנוק׳ דז״א, שכל קומתה הוא רק ג׳ ספי׳ נה״י.
והנה אח״ז בכח היניקה, שנתגלה בחי׳ הפנימית דזו״נ, שעי״ז עולים זו״נ ומלבישים לבחי׳ חג"ת דאו״א, הנה נבחן אז שגם הבינה עלתה למדרגת חג״ת שבה, שהרי גם הראש דז״א ששמה מלובשת הבינה עלה למקום חג״ת, ולפיכך הוא נבחןלזווג שלים שבחיצוניות. ומ״מ עדיין נבחן זה לבחי׳ הרכנת הראש, כי עדיין לא שבה הבינה למעלתה לבחי׳ ראש בשוה עם החכמה כבתחילה, כי עדיין המסך ומקום הזווג ממעל לה ומוכרחת לקבל אורותיה ממסך הזה ממעלה למטה, שהוא בחי׳ גופא ולא ראש, כמ"ש בענה״ק. אלא בערך הקודם לכן נקרא זה זווג שלים דישסו״ת, כי עכ״פ יש לה עתה קומת ז״ת דאו״א, משא״כ קודם לכן לא היה לה אלא קומת ג״ת נה״י לבד כנ״ל.
אמנם כיון שהבינה עדיין חסרה מראש ע״כ מכונה זה שהזווג הוא רק בסוד הכלים לבד. ולפיכך יש ב׳ מיני זווג דרובצת, שמתחילה יש זווג דרובצת דלא שלים, דהיינו שקומתם דישסו״ת הוא בג״ת, ואז הוא בחי׳ רובצת על הביצים, אשר רוח החיות עדיין אינו מגולה בהם. והזווג שלים דרובצת, היינו שקומתם דישסו״ת בז״ת דאו״א, שאז הוא בחי׳ רובצת על האפרוחים, כי יש בה כבר רוח חיות עכ״פ. והנה נתבאר היטב ב׳ מיני הזווגים שבחיצוניות, ועתה נבאר ב׳ מיני הזווגים שבפנימיות.
וכבר נתבאר היטב לעיל בפמ״א דף תת״ו ד"ה ומכח, ענין החזרת הבינה לראש, כלומר ענין התעלות מלמעלה למסך בקומה שוה עם החכמה דשם, שזהו נעשה ע״י זווג דחכמה דמ״ה שבראש עם החכמה דב״ן שבראש, להיות שמצד המ״ה נמצאת גם הבינה כבר מתוקנת בראש, וע״כ כחו יפה להוריד המסך ממקום החכמה דב״ן אל המקום שמתחת בינה דב״ן, ואז מתעלית גם הבינה דב״ן בקומה שוה עם החכמה דב״ן כי עתה הורד המסך מתחת הבינה דב״ן ג״כ, ובזה חוזרת הבינה למעלתה הקודמת, דהיינו לבחי׳ עצמות, משום שממסך ולמעלה עדיין אין הכלים ניכרים, שהרי עביותו של המסך, אינה יכולה להתעלות ממטה למעלה אלא רק ממעלה למטה, כמ״ש בענה״ק.
וזה אמרו, באות א׳ וב׳ בחי׳ אלו בפנימיותשהוא העצמות. דהיינו כדאמרן, שעל ידי הזווג דחכמות דמ״ה וב״ן שבראש נמצא שהורד המסך למקום שמלמטה מהבינה, והבינה עולה למעלה מהמסך שאין שם גילוי כלים, אלא בחי׳ עצמות לבדו, כנ״ל. וזהו שנק׳ זווג פנימי דשלים, שהרי הבינה כבר חזרה למעלתה לבחי׳ ראש ולבחינת עצמות, שוה בשוה עם החכמה כבתחילה.
אמנם יש בחי׳ שניה בזווג הפנימיות דלא שלים, והוא שעדיין אין כאן ענין זווג החכמות דמ״ה וב״ן שבראש, המוציא המסך מהחכמה ומורידה למתחת הבינה כנ״ל, אלא רק הבינה דמ״ה שנמצאת בראש, הנה היא בכחה עצמה מעלה אליה את הבינה דב״ן מגופא לראש, אשר אז אע״פ שהבינה חזרה לראש, מ״מ עדיין אין קומתה שוה עם אבא עילאה, דהיינו עם החכמות דמ״ה וב״ן, שהרי עדיין המסך נמצא ממעל לה, אלא כל ענין שיבתה לראש הוא, משום שנתחברה לבחי׳ אחת עם הבינה דמ״ה שמעולם לא יצאה מראש, כנודע בענה״ק. וע״כ נק׳ זה זווג הבינות לבד. ובערך החכמה, עדיין נבחנת לחסרה ממנו, וע״כ מכונה ג״כ בחי׳ הרכנת הראש בערך החכמה בעצמה, וע״כ מכונה זה זווג פנימי, משום התחברותה עכ״פ בבינה דמ״ה של ראש, אמנם לא שלים, שעדיין איננה שוה בשוה עם החכמה. והנה נתבארו היטב ענין ב׳ הזווגים שבפנימיות, שלים, ולא שלים. וזכור היטב אלו הד׳ זווגים שנתבארו כאן כי תצטרך להם בכל מלה ומלה מהמשך החכמה.
וזאת כבר ידעת היטב, שכל ענין הזווג דחכמות דמ״ה וב״ן והורדת המסך מחכמה דב״ן המעלה את הבינה למקומה הראשון, הנה כל זה נעשה רק בבחי׳ הס״ג דא״א בסוד מוחא דאוירא, וזווג דב׳ המזלות עליון ותחתון דדיקנא, כנ״ל בפמ"א דף תתכ״ה ד״ה ובזה משא״כ בבחי׳ הע״ב דא״א, אי אפשר לזווג דחכמות אלו האמור שיתגלה בעולם התיקון, משום שהמסך דנה״י דאחור השייך לזווג החכמות האלו דמ״ה וב״ן שבראש המיוחס לע״ב, הנה הוא נגנז ברדל״א, כמ״ש שם. ובזה תדע, שאותם ב׳ הזווגים דפנימיות שנתבארו לעיל, הנה המה אמורים רק בבחי׳ ס״ג דא״א, ולא כלל בבחי׳ ע״ב דא״א, כמבואר.
וזה אמרו, (באות ב׳) עוד יש בחי׳ אחרת בסוד הזווג אם לברוא נשמות חדשות וכו׳ באופן שעתה אחרי החורבן לא יש זווג פנימי לא שוה בשוה, ולא בהרכנת הראש לא באו״א ולא בזו"ן וכו׳ עכ״ל. והיינוכנ״ל, שאותם בחי׳ נה״י דאחור ששמשו בנקודים בסוד הסתכלות עיינין דאו״א, המה נגנזו ברדל״א. ונודע, שענין נשמות חדשות אינם נמשכים אלא מסוד הזווג השלם של המסך הנ״ל ששימש בסוד הסתכלות עיינין דאו״א עי׳. וכבר נתבאר ענין זה באורך בפמ״ס דף ת"ע ד״ה ואלה, ומשם תבקשנו. גם נתבאר שם, שמחורבן ביהמ״ק ואילך נפסק ג״כ בחי׳ זווג דגופא דאבא שהיה בנקודים לאחר שבירת מלך הדעת, אשר זווג דהסתכלות עינים דאו״א שמשם מלך דעת דנקודים, מכונה בשם ירושלים של מטה, משום שמסך הזה ה״ס נה״י דמסך בחי״ד ממש בתכלית השלימות. אמנם אחר שבירתו של מלך הדעת שירדו הה״ח מראש דאו״א לגופא דאבא, שהמסך נזדכך בו לבחי״ג, הוא המכונה ירושלים של מעלה, כמ״ש שם בטעמו ונימוקו באורך. ותדע שאלה הם ב׳ הזווגים הפנימיים שנעלמו מהחורבן ואילך.
וזה אמרו, שעתה אחר החורבן לא יש זווג פנימי לא שוה בשוה ולא בהרכנת הראש. כי זווג דהסתכלות עינים דאו״א שהוא להוציא נשמות חדשות כבר נפסק בזמן הנקודים שנגנזו ברדל״א כנ"ל, והוא המכונה זווג שוה בשוה. וזווג הב׳ דגופא דאבא המכונה בהרכנת הראש, הוא שנפסק בזמן חורבן ביהמ״ק, ונשבע ה׳ שלא יכנס אפי׳ לזווג הזה דגופא דאבא שהוא בחוסר ראש שנק׳ ירושלים של מעלה כנ"ל בטרם שיכנס לירושלים של מטה, דהיינו בהשלמת המסך דנה״י דאחור שנגנזו ברדל״א בזמן עולם התיקון, שה״ס הכתוב בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר, שדרשו ז״ל, אע״פ שבקרבך קדוש מ״מ ולא אבא בעיר כמ״ש שם עש״ה.
המתבאר מכל זה, שב׳ זווגים הראשונים דאו״א דנקודים נגנזו ואינם נוהגים כלל מחורבן הבית ואילך. כי זווג הא׳ דנקודים שנק׳ שם הסתכלות עיינין דאו״א זה בזה שה״ס כתר דע״ב הנה הוא נגנז ברדל״א, ולא נתגלה עוד כלל בעולם התיקון ואפי׳ בזמן שהיה ביהמ״ק קיים. וזווג הב׳ דעולם הנקודים, שנק׳ שם גופא דאבא שבערך כתר ע״ב נקרא הרכנת ראש, שה״ס ע״ב דע״ב דהיינו בקומת חכמה, שהיה נוהג בזמן שבהמ״ק היה קיים, אלא שהיה ע״י התלבשות בס״ג דע״ב כמ״ש במקומו, הנה הוא נפסק מחורבן הבית ואילך בסוד שבועה על ירושלים של מעלה כנ"ל.
וד׳ זווגים של ראש שנשארו באו״א גם לאחר החורבן, הנה הא׳ הוא, זווג הג׳ דנקודים שנק׳ שם גופא דאמא עילאה שה״ס ס״ג דע״ב. הב׳, הוא זווג הד׳ דנקודים, שנק׳ שם הסתכלות עיינין דישסו״ת זה בזה שה״ס כתר ס״ג. הג', הוא זווג ה׳ דנקודים, שנק׳ שם גופא דיש״ס שה״ס ע״ב דס״ג. הד׳, ה״ס זווג ו׳ דנקודים שנק׳ שם גופא דתבונה שה״ס ס״ג דס״ג. וזכור כל אלה הזווגים משורשם ע״ד שנתבארו כאן, ועוד יתבארו בהרחבה בע״ה.