ב) והנה עתיק יש בו שם מ״ה דכורא שבו וב"ן נוקבא שבו. וכן א״א מ״ה דכורא וב"ן נוקבא, אך משם ואילך לא היה כך, והיו שם ב׳ שינויים ושניהן אחד. והענין, כי בא״א ועתיק היה הזכר והנקבה שבכל פרצוף מהם מחוברים יחד בפרצוף א׳, כי עתיק הוא ונוקבא פרצוף א׳, לכן הזכר היה ממ״ה לבדו, והנוקבא מב״ן לבדו, וכן הענין בא״א. אך משם ואילך, נפרדו זכרים מהנקבות, כי אבא זכר ואמא נקבה, ואינם מחוברים כמו עתיק וא״א, אמנם הם נפרדים בב' פרצופים: זכר לעצמו ונקבה לעצמה. וגם בזה גרם שינוי אחר, כי כיון שהם נפרדין, אם יהיה הזכר ממ״ה לבדו והנוקבא מב"ן לבדה, יהיה פירוד גמור ביניהן, ואין שם מתוק הדינין. ולכן מוכרח שיהיה הזכר כלול ממ״ה וב"ן: חסד דין, וכן הנוקבא כלולה ממ״ה וב״ן: חסד דין. ועם זה יהיה בין הזכר ובין הנקבה קצת חיבור, אע״פ שאינן חיבור גמור בזכר ונקבה, כמו פרצוף עתיק או בפרצוף א״א, וכן הענין בזו״ן.
ב) והנה עתיק יש בו שם מ״ה דכורא שבו וכו': כבר נתבאר לעיל בפמ"א דף תפ״א ד״ה אין שאין לך שום ניצוץ באבי״ע שלא יהיה כלול ממ״ה וב״ן, משום שהזווג דאור העליון נעשה בשניהם בבת אחת, ע״ש כל ההמשך. וזה אמרו שבעתיק יש מ״ה וב״ן, וכן בא״א מ״ה וב״ן. ואע״פ דלית שמאלא בעתיק וכוליה ימינא, מ״מ בהכרח שהזווג נעשה על מסך הכלול משניהם, וא״כ יש בו מ״ה וב״ן שה״ס פנימי וחיצון זכר ונקבה, כמ״ש בפמ"א דף תרל״ב ד"ה שם שבפנימי יש בו אור דרוח שהוא אור הזכר, ובחיצון רק אור דנקבה שהוא אור הנפש, כדברי הרב שלפנינו, אלא שב"ן דעתיק אינו בבחי׳ שמאלא, כמ"ש בענף הבא בע"ה. וכן ענין זכרים ונקבות הנפרדים יתבאר שם בע״ה.