ז) והעניין הוא, כי שם ס״ג הוא כללות טנת״א, אמנם אלו שהם נקודה דס״ג בלבד, אינו נקרא ס״ג כמו הכלל, כי אינם אלא פרט א׳ שבשם ס״ג. ולכן כאשר זה הפרט שהם הנקודה נתחבר עם שם מ״ה ונעשה אליו בחי׳ נוקבא, ולכן נקרא עתה בשם ב״ן כנ״ל.
ז) והענין הוא כי שם ס״ג הוא כללות טנת״א אמנם אלו שהם נקודה דס"ג בלבד: פירוש, כבר ידעת שס״ג זה ה״ס ב״ן דא״ק, שה״ס ע״ס דנקודים, ונתבאר בפמ״א בענף כ"ב וכ״ד שע״י הארת יסוד דא״ק יצאו שם ה״פ ברת״ס עד לנקודה התחתונה דעולם העשיה. שמחזה עד הטבור ה״ס ראש הא׳, שאינו מצטרף לפרצוף דנקודים, כמ״ש שם וכאן בפמ״ס. ונמצא שמתחילים מטבור דא״ק ומסתיימים בסוף העשיה, דהיינו בכל המקום של ד׳ עולמות אבי״ע דעולם התיקון, כמ״ש בע"ח שער אנ״ך פ״ה שגם ג׳ עולמות בריאה יצירה עשיה יצאו עמהם עש״ה. ונודע אשר ראש הא׳ נקרא טעמים או כתר, וע״ב נקרא נקודות או אצילות, וס״ג נק׳ תגין או בריאה, ומ״ה וב״ן נק׳ אותיות או יצירה ועשיה.
ועם זה תבין, אשר כל שיעור הב״ן שחזר ונתקן בסוד עולם האצילות, אינו רק בחי׳ פרצוף ע״ב שמלפנים, דהיינו בחי׳ נקודות שבו, המתחיל מפה דראש א׳ דב״ן שהוא במקום טבור דא״ק, ומסתיים בטבור דנקודים עצמו, כדרך ע״ב דכל מדרגה המסתיים למעלה מטבור דאותה המדרגה. וכבר ידעת, שמקום טבור דנקודים הוא קרקע דעולם האצילות. והנך מוצא, אשר בחי׳ תגין ואותיות דפרצוף ב״ן שמלפנים, המה נשארו בבי״ע ולא נתקנו עם מ״ה החדש המסתיים בקרקע אצילות. הרי לפניך בדיוק, אשר לא נתקן מבחי׳ פרצוף ב״ן דא״ק רק בחי׳ הנקודות שלו לבד, דהיינו בחי׳ ע״ב דב״ן הזה לבד, משא״כ בחי׳ הטעמים דב״ן שה״ס ראש הא׳ שלמעלה מטבור דא״ק, המה אינם צריכים תיקון, שהרי אינם נחשבים כלל לבחי׳ פרצוף ב״ן, ואדרבה ממנו נמשך ויצא מ״ה החדש הנזכר, כנ"ל בדף תרי״ח. גם תגין ואותיות דב״ן, המה בהכרח נשארו בבי״ע בלי תיקון, וא״כ לא נתקן ממנו ע״י חיבור מ״ה החדש, זולת בחי׳ נקודות לבד.
וזה אמרו, ולכן כאשר זה הפרט שהם הנקודות נתחבר עם שם מ״ה ונעשה אליו בחי' נוקבא, לכן נקרא עתה בשם ב״ן. והיינו כדאמרן, דלא נתחבר עמו ולא נתתקן לבחי׳ נוקבא אליו, אלא רק בחי׳ נקודות לבד, שהם פרט אחד מה׳ פרצופין כתר ועסמ״ב, והוא כנ״ל, שהכתר שה״ס הטעמים לא הוצרכו תיקון, וס״ג מ״ה ב״ן שהם תגין ואותיות, המה נשארו בלי תיקון, משום שמ״ה אינו מספיק לתקן רק את בחי׳ הפרט דאצילות שבהם לבד הנקרא נקודות, להיותו מסתיים למעלה מבי״ע.