ע) וטעם ירידתה שם בגרון משא״כ בשאר פרצופים כנ״ל, הוא לפי שא״א מלביש לעתיק לז״ת שבו כנודע, ואור עתיק יומין גדול מאד מאד, ואין כח בבינה דא״א לקבל אור דע״י בהיותה קרובה ברישא דא״א, וכאשר ירדה למטה בגרון דא״א ונתרחקה מעט, יכלה לקבל אור עתיק יומין שם. אבל בשאר פרצופים שאור עתיק יומין מרוחק הרבה מאד מהם, כי א״א מלבישו וסותם הארתו, לכן יש יכולת וכח אפי׳ בבינה שבכל פרצוף ופרצוף להיות ביחד עם חברתה שהיא החכמה של הפרצוף שניהן יחד למעלה בראש הפרצוף ההוא.
ע) וטעם ירידתה שם בגרון וכו׳ לפי שא״א מלביש לעתיק לז״ת שבו: כלומר. שבכח מ״ה החדש נעשו עתיק וא״א ב׳ מדרגות נבדלים: דהיינו גלגלתא וע״ב, אשר עתיק הוא בחי׳ פרצוף גלגלתא דמ״ה וא״א ע״ב דמ״ה, ונמצא א״א נאצל ויוצא מפה דראש דעתיק וע״כ משם מתחילה קומתו, ואינו מלביש זולת לז״ת וגופא דעתיק לבד שנמצא משום זה במדרגת ע״ב.
וזה אמרו, (באות ס׳) אמנם בינה דא״א לא יכלה לעלות ולהיות בראשו ונשארה למטה בגרון. והיינו כמ״ש בפמ״א ענף כ״ט אות ט' ד״ה והענין עש״ה כל ההמשך שמכח עליית המ״ן לגלגלתא יצאה וירדה כל מדרגה ומדרגה ממדרגה שהיתה בנקודים, וע״כ הבינה דא״א שה״ס ס״ג, יצאה בכללה מבחי׳ ראש דא״א שהוא בחי׳ ע״ב, ולכן אומר שיצאה הבינה לבר מראש דא״א אל הגרון, דהיינו מפה דראשו ולמטה.
כי כבר נתבאר שענין השלמת נה״י וג״ר דפרצופי אצילות תלויים לגמרי בתיקון המדרגות דמ״ה החדש, משום שהמדרגות דמ״ה יצאו בשלימות דרת״ס, ולפיכך כשנתקן עתיק שה״ס הכתר במדרגה שלימה דרת״ס, נבחן שיצא ע״ב דב״ן לחוץ הימנו וג״כ במדרגה שלימה דרת״ס, ואז הגיע התיקון לאבא שהוא ע״ב דב״ן בנה״י וג״ר שלו. ואח״כ כשנתקן א״א בע״ב דמ״ה במדרגה שלמה דרת״ס נבחן שיצא ס״ג דב״ן לחוץ הימנו במדרגה שלימה דרת״ס, ואז הגיע התיקון לאמא שהיא ס״ג דב״ן.
וזה אמרו דאחר שיצאה הבינה לחוץ מע״ב דמ״ה שהוא ראש דא״א, אז עלו או״א במדרגה ד׳ והוא כי חזרו פב״פ עש״ה. והיינו כאמור, שאחר שנתקן א״א שהוא ע״ב דמ״ה יצא הס״ג לחוץ במדרגה שלימה דרת״ס. והשיגה גם הבינה דנקודים בחי׳ נה״י וג״ר, כמו אבא אחר שנתקן עתיק. ולפיכך יש עתה לשניהם כלים דפנים, וז״ש שחזרו פב״פ והבן.