ב) ואמנם הטעם למה נתפשטו עד מקום החו״ג ולא נתפשטו עד מקום נצח הוד, הענין הוא, כי הנה קודם שנתפשט הכתר דרך קו האמצעי, היו החו״ב מאירין זה בזה שלא ע"י הפסק ביניהן כלל, עם היות שהיו בבחינת אב"א. אבל אחר שנתפשט כלי הכתר עד ת״ת, כנ״ל, אז הפסיק ביניהן. ואז פשוט הוא, שבא קצת הפסד של או״א שהיו מתחילה מאירין זה בזה, משא״כ עתה. ולכן, לא היה בהם כח להתפשט בכל אורך הקוין עד נ"ה, אבל עכ״ז מקבלים קצת אור מן הכתר שנתפשט ביניהם, באופן, שבבחי׳ אחד נמשך להם תועלת בהתפשטות הכתר, ובבחי׳ אחרת נמשך להם הפסד, ולכך היה להם כח להתפשט אך לא בשלימות.
ב) למה נתפשטו עד מקום החו״ג ולא נתפשטו עד מקום נ״ה: כלומר, למה לא הגיע תיקון קוין גם בנו״ה דנקודים דאז לא היו נשברים, כי כל שבירתם היה משום שנהי״מ דנקודים היו נמצאים זה תחת זה בקו אחד, כמ״ש בענה״ק ע״ש.
קודם שנתפשט הכתר וכו' היו החו״ב מאירים זב״ז שלא ע״י הפסק וכו': ואע״פ שנה״י דכתר היה נמשך ונתלבש גם באו״א עילאין בקו אמצעי כמו בראש זה דישסו״ת, אמנם שם לא נחשב זה להפסק, כי אדרבא כשהיו חו״ב אב״א אז היו האחורים העבים שבין חו״ב מפסיקים בינהם כי לא יכלו להאיר זב״ז, והתלבשות נה״י דכתר באחורים אלו היה משיב אותם פב״פ ומתיחדין חו״ב ומאירים זה לזה פב״פ, משא״כ כאן בראש זה דישסו״ת, והוא משום דנה״י דכתר המתלבש בישסו״ת הם במסך דבחי״ב, כמ״ש בענה״ק, שזה נקרא יציאת אמא לבר מראש והוא ודאי מפסיק בין חכמה לבינה, כי הגם שע״י התלבשות נה״י דכתר מרויחים פב״פ וג״ר, אמנם אין זה אלא ג״ר דגופא, אשר חו״ב אב״א דראש ודאי עדיף מנייהו, ונמצא שההתפשטות החדשה דנה״י דכתר בישסו״ת הפסיקה מהם בחי׳ ראש והשאירם בבחי׳ גופא בלי ראש. וז״ש לעיל, שאחוריים דאו"א נפלו עד מקום חסד וגבורה, דהיינו שנפלו מבחי׳ ראש דאו״א לבחי׳ גוף דאו״א. והבן זה.
ולכן לא היה בהם כח להתפשט בכל אורך הקוין וכו' היה להם כח להתפשט וכו': והיינו כנ״ל, דמצד התלבשות נה״י דכתר שבו פב״פ בבחי׳ ראש ובתיקון קוים, שמצד זה היה בהם תועלת שנעשה בהם עצמם תיקון קוים. ובבחי׳ אחרת היה נמשך להם הפסד, כי אבדו ונפסק מהם מכח התלבשות נה״י אלו בחי׳ ראש דחו"ב ובאו לבחי׳ רישא דגופא שנבחן לבחי׳ תוך, וע״כ לא היה בהם כח להתפשט בתיקון קוים שלהם עד נצח והוד, כנ״ל.