כ) ועתה צריך לתת טעם למה אור היסוד ומלכות שניהם עלו עד הדעת למעלה מן הת״ת. ואמנם הטעם הוא, כי היסוד נקרא משכיל לאיתן האזרחי, כמ״ש בסבא דמשפטים, שאמר כי זה המשכיל שהוא יסוד הוא לעילא והוא לתתא. גם רמזו בזוהר פקודי בהיכלות, כי יוסף איהו לעילא ואיהו לתתא. והענין הוא כמ״ש אצלנו בענין תפלת המנחה, כי אז ז״א מזדווג עם לאה ורגלי לאה מסתיימים במקום החזה דז״א, וא״כ איך מזדווג ז״א מחציו למעלה עם לאה (שאינה מגעת רגליה אלא כנגד היסוד החזה שלו). אבל הענין בקיצור הוא, כי שליש היסוד התחתון דז״א עולה בשליש עליון דת״ת ושם מזדווג עם לאה, כי זאת היא המעלה שיש אל היסוד יותר מבשאר ספירות שהוא יכול לעלות עד הדעת בכל זמן שרוצה לעלות.
כ) למה אור היסוד ומלכות שניהם עלו עד הדעת למעלה מן הת״ת וכו': כבר נתבאר שמכח התפשטות דהסת״ב מאור דנשמה, ירדו הכלים שמתחת הגבול דאצילות, מג״ר דבי״ע לז״ת דבי״ע, מפני שהם אינם ראוים לקיים הכלים הנשברים בג״ר דבריאה, כמו נה״י דאור החיה, ולפיכך בעת שנשברו המלכין תתאין, לא היה ענין לאורות אלו לירד בסוד תגין, כמו המלכים שמחזה ולמעלה, וע״כ נסתלקו תיכף למעלה לראש דהיינו לישסו״ת, הנק׳ התפשטות כח״ב, כי בכלים דראש אין שבירה נוהג בהם, כנודע.
וכבר ידעת מקום הראש, שקו האמצעי שבו מתחיל מחזה ולמעלה עד הפה דאו״א, במקום מלכים הראשונים ת״ת ודעת. וקו הימין במקום מלך החסד. וקו שמאל במקום מלך הגבורה. ולפיכך אור דחצי התחתון אחר שבירת ב״ש תתאין דת״ת עלה לחצי העליון, דהיינו לבחי׳ קו אמצעי שבראש. ואורות ב׳ המלכים נו"ה עלו לקו שמאל שבראש למקום הגבורה. כי בעת הסתלקות נחשבים נו״ה בחי׳ כלי אחד בלי שום הבחן בינהם, וגם הנצח שייך לקו שמאל, כמ״ש לעיל ע״ש. אמנם האורות דב׳ המלכים יסוד ומלכות, עלו למעלה מש״ע דת״ת, דהיינו לדעת.
וטעם עלייתם של יסוד ומלכות למעלה מהת״ת, אומר, כי זאת הוא המעלה שיש אל היסוד יותר משאר ספירות שהוא יכול לעלות עד הדעת וכו' דאל״ה לא היו בו יכולת וכח להוריד טפת הזרע וכו׳, עכ״ל. והנה הדברים סתומים וצריכים אמנם להבינם, כי הם שורש גדול בחכמה, והענין ע״ד שפרשנו בארוכה לעיל בפמ״א דף תי״א ד״ה ולכן מה שהוריד הדעת עש״ה, בסוד קו האמצעי דע״ס דאו״א עילאין, הנק׳: דעת ת״ת יסוד, וביארנו שם בסוד רישא גזעא ושבילא, אשר מכונים שם בדברי הרב ג׳ בחי׳ של ה״ח וה״ג: א׳, הוא קיבוץ חו״ג שבראש. ב׳, הוא התפשטותם בחו״ב עצמם, ג׳, הוא התכללותם ביסודות. ונתבאר שם, אשר כל ג׳ בחי׳ אלו המה רק אור חסדים ולא אור חכמה, אלא אור חסדים שבראש דהיינו שלמעלה מחו״ב, הוא ודאי חשוב עוד יותר מחו״ב, וע״כ נבחנים לראש וכתר אע״פ שהם רק אור חו״ג, אמנם התפשטות החו״ג לבין חו״ב עצמם, שמסבתם חוזרים חו״ב פב״פ, לפיכך מתהפכים החו״ג ונעשים לבחי׳ אור חכמה ועצמות. אמנם ביסודות דחו״ב שם חוזרים לבחי׳ עצמם, דהיינו לאור דחסדים ולא לאור החכמה להיותם למטה מבחי׳ חו״ב, והבן. וזכור ג׳ בחי׳ אלו שבקו האמצעי, כי תצטרך למקומות הרבה.
ובאמור תבין גם כאן ג׳ הבחי׳ הנ״לשבקו האמצעי, שנקרא כאן: דעת ת״ת יסוד, שבדעת ה״ס הקיבוץ דה״ח וה״ג. ובת״ת ה״ס התפשטותם לזווג הימין והשמאל, שאז מתהפכים ומקבלים לאותה הקומה של הזוג, או חיה או נשמה. וביסוד, אז חוזרים לקדמותם, דהיינו לבחי׳ אור דחסדים לבד ולא עצמות. ולפיכך אור הכללות דחמשה חסדים וחמשה גבורות שנסתלקו ממלך היסוד, אינם יכולים לבא בשום פנים לבחי׳ הת״ת, כי שם כבר קבלו החו״ג לבחי׳ עצמות, ונעלם מהם בחי׳ אור דחסדים, שהם עיקר צורתם, אשר משום זה נמשכים הכללות דה״ח וה״ג שביסוד ועולים למעלה מהת״ת, דהיינו אל הדעת, אשר גם שם מקובצים בבחי׳ אור דחסדים בלי שום שינוי, כמ״ש לעיל. והנה נתבאר שאין שום יחס לאור היסוד זולת בכלי הדעת, כי שם מקומו וצורתו ממש, בלי שינוי, והבן היטב.
וזה אמרו, כי זאת המעלה שיש אל היסוד יותר משאר ספירות. כלומר, יותר מגוף הפרצוף. כי גוף הפרצוף כבר הוא בחי׳ תוך מזווג ימין ושמאל וקומתם כערך הזווג, שהמה אינם יכולים להתעלות יותר מקומתם, משא״כ אור היסוד שהוא ממש אותו האור הנמצא בראש בדעת, אלא בהיותו למטה מגוף נק׳ יסוד החיצון, ובהיותו למעלה מגוף נק׳ יסוד הפנימי או דעת, כמבואר לעיל והבן היטב וזכור זה.