טז) אחר כך מלכו נצח הוד, והיו צריכין לבא למלוך במקומם בכלי הראוי להם, והנה לא מצאו מקומם פנוי כי שם ירד אור הגבורה כנ״ל. ולכן הוצרכה הבינה להתפשט דרך קו שלה שהוא צד שמאלי, עד מקום הראוי להיות אח"כ מקום הגבורה האמיתי אחר התיקון, כי עתה היו כולם זה ע״ג זה. ואז כראות אור הגבורה כי כבר היה בחינת כלי במקומה עלתה לה במקומה, והכלי שלה בהתרחק האור שלה ממנו נתרחק גם הוא וירד עד היסוד דבריאה. ואז ירדו נ״ה במקומם האמיתי ומלכו שם בכלי שלהם ונשברו. ואז האור שלהם עולה עד הגבורה, כי עלה שם הוד להיותו גם הוא קו שמאל. ואז גם הנצח עלה עמו שם, כי נצח הוד ב' פלגי דגופא אינון כנ"ל, והכלי שלהם ירד בנצח הוד דבריאה.
טז) אח״כ מלכו נו״ה וכו' והנה לא מצאו מקומם פנוי וכו': והנה הדברים מתמיהים, דאטו אורות העליונים תופסים מקום, אשר למקום פנוי המה צריכים ח״ו. וצריך ע״כ להבין היטב ענין המקום בשורשו הרוחני, ואז נבין ענין התנועה הרוחנית ממקום למקום, האמור בדרושים הללו.
והנה כבר נתבאר בענה״ק, ענין שבירת הכלים ופיזורם של האורות לש״ך ניצוצין. ונזכיר פה בקיצור, דכמו שדבר גשמי נחתך בגרזן, שמסבת החתוך נעשה לב׳ חצאי דבר, שסופם בהכרח שיתרחקו זה מזה בריחוק מקום גשמי, בערך הזה ממש נחתך הרוחני ע״י סבה רוחנית, שנבחנת כגרזן הגשמי, גם אחר החיתוך הנעשה בו נחלק לב׳ חצאים שיתרחקו זה מזה, בדומה לגזרים הגשמיים שהמקום מפריד בינהם. שבנידון דידן, הוא ודאי מקום רוחני.
ושורש מקום הרוחני נתבאר היטב בענף א׳, שה״ס נקודה אמצעית שעליה נעשה הצמצום, שפירושו כח המונע מלקבל אור העליון, ע״ש מילתא בטעמא, וה״ס בחי״ד מד׳ בחי׳ הנודעות בע״ס דאור ישר. ואין לך שום פרצוף גדול או קטן מראש הקו עד תחתית העשיה שלא יהיה בו ד׳ בחי׳ דאור ישר אלו, ומאחר שבחי״ד שבו היא נמשכת ובאה מנקודת הצמצום הדוחה לאור העליון מלהאיר בה בעצמותה, כנ״ל, נמצאת בזה שעושה סוף וקצבה בכל פרצוף, שפוסקת וחותכת באור מלהאיר עוד. וז״ס, החותך חיים לכל חי, כי הנקודה הזו נבחנת לחותך באור העליון, שה״ס החיים והעצמות של כל פרצוף ומעכבתו מלהאיר בגבולה, בסו״ה עד פה תבוא ולא תוסיף. ולפיכך, יצאה קצבה ומדה מיוחדת בכל פרצוף. וכבר הארכנו בביאור הענינים האלו בענפים הקודמים ואכמ״ל.
גם נתבאר שם, אשר בחי״ב דע״ס דאו״י שנק׳ בינה, היא דוחה לאור העצמות, אמנם אין זה משום כח הצמצום, שהרי לא היה הצמצום זולת בנקודה האמצעית ממש, דהיינו בחי״ד שהיא בחי׳ אחרונה, אמנם משום שחוקה להמשיך אור דחסדים מן הכתר בפרצוף, כמ״ש בארוכה, שזהו שורש לחו״ב דקטנות, שנמצאים אב״א בסוד יוד ונון הנמצאים בצדי בהפיכת פנים, כמ״ש הרב בשער הכללים.
והנה נתבאר ב׳ בחי׳ מסכים המונעים על אור העצמות: א׳ ה״ס בחי״ד, שכח הצמצום רכיב עליה בתוקף הדין, וע״כ נקראת מדת הדין. ב׳ ה״ס הבינה, שטבעה להתרחק מחכמה, משום ההשתוקקות לאור דחסדים, דע״כ פונה לכתר. וע״כ אין מדתה קשה, כי בהיות שמגיע אליה החסדים מלמטה למעלה בסוד או״ח, אז חוזרתומתיחדת בחכמה, ומעבירה אור החכמה בכל הפרצוף וע״כ נקראת מדת הרחמים. כלומר, שמה שנותנת לפעמים מדה וקצבה להפסיק אור החכמה מהפרצוף, אין זה מצד תוקף הדין כנ״ל בבחי״ד, אלא אך ורק מתוקף הרחמים שבה, בכדי להספיק גם אור דחסדים לפרצוף, כמפורש לעיל.
ומשום זה נבחן כל פרצוף לג״ר וו״ק, אשר בג״ר אין שום מסך כלל, לא מבחי״ד ולא מבחי״ב, ונמצאת החכמה והעצמות שם בהרחבה. והו״ק, כבר כח המסך שולט עליו, אם ממדה״ד או ממדה"ר, וע״כ הוא נבחן רק לאור דחסדים משורשו, ואע״פ שיש שם גם אור החכמה, מכח הזווג דהכאה הנוהג במסכים, כמ״ש בענה״ק, עכ״ז אין אור החכמה מצוי בו בהרחבה כמו בג"ר שאין בו מסך כלל. וכבר ידעת המרחק מאור החכמה לאור דחסדים כי רב הוא, כנ״ל בענה״ק.
גם ידעת שכל ג״ר ה״ס ראש שלם בע״ס דאו״י וע״ס דאו״ח, אלא שנק׳ ג״ר, והיינו לשם היחס הנ״ל, כדי להורות שבו אור החכמה בהרחבה, ומכונים ע״כ בשם ג׳ ראשונות, שהוא ביחס כח״ב שהם חשובים כאחד ממש, כי גם הבינה בעצמותה היא חכמה. ותדע, שברוב המקומות נרמזים במספר הזה, ונקראים לפעמים: ג׳ מדרגות או ג׳ אצבעות או ג׳ טפחים וכו'. ותזכור שכל אלה הם רומזים על בחי׳ ראש כנ״ל.
אמנם יש ב׳ בחי׳ של ג״ר בפרצוף: ג״ר הא׳ נק׳ ראש הכללי של הפרצוף. ג״ר הב׳ נק׳ ראש דגופא, והוא בחי׳ תוך דכללות הפרצוף, ונק' ג״כ חג״ת. והן בראש והן בתוך יש בהם אור החכמה, אמנם מטבור ולמטה כבר הוא בחי׳ ע״ס דסוף וסיום, שעיקרם רק אור דחסדים, ומה שיש בו מאור החכמה, הוא בבחי׳ מקבל ואינו משפיע, כמ״ש כ״ז בענה״ק. ותדע שהם בעיקר מכונים בשם ו״ק ממש, דהיינו אור דחסדים, אמנם הם מחוברים עכ״פ לאור החכמה שמטבור ולמעלה, כמו דכייל הרב דכל מה שיש בחג״ת יש בנה״י, אלא בסוד קבלה בלי השפעה כאמור, וע״כ מסתיים הפרצוף במלכות שבהם, שאינה יכולה להתפשט עוד.
ובזה תבין סוד השבירה, ושינוי השם ושינוי המקום, והפיזור הגדול לש״ך ניצוצין, האמור בדברי הרב כאן. כי הנה ידעת המרחק מאור החכמה לאור דחסדים, כי אור החכמה הוא בחי׳ א״ס ב״ה, בלי שום שיתוף מן התחתונים, מה שאין כן באור דחסדים, להיותו נמשך מהתגברות הנאצל, או מסוד המסך המעלה או״ח כמ״ש באורך בענה״ק, ולפיכך כבר כה התחתון מעורב בו, ואינו אור ישר מא״ס ב״ה. וע״כ אור החכמה הוא עיקר העצמות והחיות של הפרצוף. וזכור זה היטב. אמנם כל זמן שיש איזה חיבור מאור החכמה באור דחסדים, הרי החסדים אינם עולים בשם, כי בטלים אפילולהארה היותר קטנה המגיע להם מאור החכמה, כמו נר בפני אבוקה. וז״ס שאמרו ז״ל, כל פחות מג׳ כלבוד דמי. פירוש, כל כמה שאין בין התחתון הפרש של ג״ר לגמרי, אלא שעדיין נמצא לו איזה חיבור כל שהוא עם הג״ר, הריהו לבוד עם הג״ר, ונחשב כמוהם ממש והבן.
ונתבאר לעיל, אשר יש ב׳ בחי׳ חיתוך: א׳ מצד מסך הבינה. וא׳ מצד מסך שבמלכות, עש״ה, שה״ע מדה״ד ומדה״ר. ובזה תבין, ההבדל בין חג״ת דנקודים לנה״י דנקודים, ובין אצילות לבי״ע דפרודא, ובין ג״ר דג׳ עולמות בי״ע דפרודא לבין ו״ק דג״ע בי״ע דפרודא. כי סוד העצמות הגמור מסתיים בקרקע האצילות, כלומר במסך והפרגוד שבין אצילות לבריאה, דעד הפרגוד נמצאים גם בחי׳ הו"ק של הפרצופים מחוברים באור העצמות, כנ״ל.
וז״ש בתיקונים, שבאצילות איהו וגרמוהי חד בהון, כי אפי׳ גרמוהי שה״ס הכלים, שה״ס הו״ק דכלהו פרצופים אינם עולים בשם לפי עצמם בשום הכר, להיותם בטלים ומבוטלים בעצמות כנר בפני אבוקה. משא״כ אחר סיום רגלין דפרצופי אצילות, ששם כבר נמצא סוד הנקודה בצמצום ב׳, כנ״ל עש״ה, שהיא מעכבת על האור העליון שלא יתפשט עוד, וע״כ בחי׳ הו״ק דמלך הדעת, שהמה עברו על הגבול דאצילות, כנ״ל, בסוד עשרה טפין דאזדריקו מבין צפרני רגליו עש״ה, ונמצא בזה, שאור דחסדים שבו״ק דדעת, הופרשו, כמו במשל הנ״ל מגרזן הגשמי ע״ש, ויצאו מאצילות, שה״ס הכללות דאור העצמות שהוא אור חיה, ובאו לבחי׳ פרודא מאצילות, כי נשארו בבחי׳ עצמם לבד, דהיינו אור דחסדים, ונתרוקנו מאור החיה, כנ״ל.
וז״ש בזוהר, כהאי אומנא דכתיש בפרזלא ואפיק ניצוצין לש״ך עיבר. כי גבול האצילות מדומה כמו פרזלא המפריד בין הדבקים, ונמצא ע״כ שבחי׳ אור דחסדים מטבור ולמטה דמלכי נקודים נפרדו מהאצילות לבר, דהיינו לבי״ע דפרודא, ונתפרדו שם בשלש מאות ועשרים מקומות, שז״ס אפיק ניצוצין לש״ך עיבר, כנ״ל בפמ״א בענף כ״ג אות א׳ עש״ה.
אמנם ב׳ בחי׳ של ירידות בשינוי מקומות אנו מוצאים כאן, כי מתחילה דהיינו בזמן ביטול אחוריים דאו״א עילאין ושבירת דחג״ת, הנה ירדו דחג״ת רק לכחב״ד דבריאה ששםמשכן הנשמה כנודע, ואח״כ בעת תחילת הזדככות אחוריים דישסו״ת אז באו לירידה גמורה, דהיינו לז״ת דבי״ע ששם משכן רוח ונפש, ונודע אשר המרחק בין ב׳ מקומות אלו רב מאד, כי בג״ר דבריאה נבחן עוד שהמה בחי׳ אלקיות, משא״כ בז״ת דבי״ע המה נבחנים לפרודא, בסוד מלאכים ואופנים כמ״ש בע״ח בשער אבי״ע עש״ה.
והטעם כמ״ש לעיל דף תנ״ב בפמ״א ד״ה וזה אמרו וד״ה ובזה תבין טעם ע״ש. אשר קרקע דאצילות ה״ס המסך המבדיל מבחי״ב, ואע״פ דכבר כח צמצום ב׳ דא״ק רכיב עליה, שדוחה ומבדיל על אור דאצילות וחיה ומעכבתו מלהתפשט, עם כל זה אין שם הרחק של ג׳ מדרגות שלימות בין האורות ובין הכלים שיצאו לבר מגבול האצילות, והוא משום שהמסך המבדיל בעצמו שה״ס בחי״ב ובינה, נחשב עוד מבחי׳ ג״ר, וכח״ב חשובין כאחד, ולפיכך נבחן אשר נה״י דאצילות עוברים דרך המסך להאיר אותם, אמנם לא בחי׳ נה״י דחיה כמו שהם למעלה מהמסך, אלא נבחנים לנה״י דבינה, לסבת המסך המבדיל על אור חכמה וחיה, ונשארים בבחי׳ אור דנשמה. ותדע, אשר זהו כל הגנתם של הכלים שירדו, אשר מצאו מקומם בכחב״ד דבי״ע, דהיינו במשכן הנשמה דבי״ע, שה״ס אלקיות כנ״ל.
אמנם במות שליש עליון דת״ת, שנתבטל זווג דאו״א עילאין לגמרי שה״ס אור חיה, וחזרו או״א אב״א, ובסוד התפשטות ב׳ יצאו ע״ס דישסו״ת מפה דאו״א עילאין ולמטה, דהיינו במקום דחג״ת שנסתלקו, שז״ס אבא הוציא את אמא לחוץ, כי אמא שהיתה מקודם בבחי׳ פב"פ עם אבא עילאה בע״ס דראש ובבחי׳ אור חיה, נמצאת עתה שיצאה לגמרי מבחי׳ אבא עילאה ומבחי׳ הראש הזה, ובאה לבחי׳ גוף שלו, דהיינו מפה ולמטה למקום דחג״ת שנסתלקו. ולפיכך נשתנה שמה לבחי׳ נשמה ולא חיה, ונק׳ ג״כ ישראל סבא ותבונה, משום שבאה למקום זו״נ הקודמים שהם בחי׳ חיה שנק׳ ישראל, ולקחה מקומם אחר שהם נסתלקו, כנ״ל והבן זה.
וכאן הוא הקוטב להבין כל הדרושים בשינוי המקומות שבשביה״כ, וסוד הקשרים שבכלהו פרצופים דאבי״ע דתיקון, וע״כ צריכים בינה יתירה להבין את הראש הזה, דהיינו ישסו״ת הנ״ל שיצא לבר מראש דאו״א עילאין. והנה שורש הענין הזה מתחיל מעת ירידת נה״י דס״ג לנה״י הפנימים דא״ק, וזה כבר נתבאר היטב בענה״ק בפמ״ס בענף ט׳ וט״ו וט״ז עש״ה, שהוא השורש לשיתוף מדה״ר בדין. כמ״ש ז״ל ראה שאין העולם מתקיים עמד ושיתף מדה״ר בדין עש״ה, ומכח השיתוף הזה נעשה צמצום ב׳ וגבולחדש כמ״ש לעיל בפמ״א אות ו׳ ד״ה ואמנם עש״ה, שנקרא קרקע האצילות וסיום רגלוהי דא״ק עש״ה.
אמנם בעיקר צריך להבין ולזכור תמיד, אשר ענין שיתוף זה דבחי״ב ובחי״ד, אינו מתפעל על שלימותו, אלא רק בראש זה הנק׳ ישסו״ת הנ״ל שה״ס אור נשמה, משא״כ באו״א עילאין. ותבין זה משורשם המפורש בדברי הרב לעיל בענף ח׳, שזה החלק דס״ג שנשתתף ונגנז בבחי״ד שה״ס נה״י הפנימים דא״ק, הוא הנק׳ בכל המקומות בשם ישסו״ת, והחלק דס״ג שלא נשתתף הוא הנק׳ או״א עילאין, עש״ה ובפמ״ס בענף ט' וט״ו וט״ז.
ובזה תבין, אשר או״א עילאין דנקודים הנק׳ אור חיה, הנה בזווג דהסתכלות עיינין דאו״א זה בזה שהוא כללות הזווג כמ״ש לעיל, נבחנת שם אימא עילאה מבחי׳ ג״ר ועצמות כמו אבא עצמו ואעפ״י שהיא נוקבא דאבא, אמנם הנוקביות שבה הוא מצד המסך דבחי״ד שה״ס ה״ת בעינים, דהיינו מלכות שבה ולא בחינתה עצמה, באופן שבחינתה עצמה עדיין נקיה מכח הצמצום לגמרי והבן היטב. אמנם ישסו״ת דנקודים הנק׳ אור נשמה, נמצא הזווג הכללי שבהם הנקרא הסתכלות עיינין דישסו״ת זה בזה, אשר התבונה כבר יצאה מבחי׳ אור העצמות שנק׳ אור חיה או אבא עילאה, מטעם שהבינה בעצמה נעשית לבחי׳ נוק׳ ממש לישראל סבא משום השיתוף דמה״ר בדין הנ״ל, עש״ה. כי קיבלה בה בעצמותה כה הצמצום מבחי״ד וזכור זה היטב.
ואעפ״י שביארנו שבינה משורשה בע״ס דאו״י היא דוחה את אור חכמה ואור חיה, אמנם כבר נתבאר שם, אשר בביאת אור דחסדים מכח הזווג חוזרת ומתעצמת עם אבא, ואדרבא, אז היא מעבירה אור חיה בכל הפרצוף עש״ה. אמנם כאן בישסו״ת, אשר מכח השיתוף הנ״ל קיבלה לתוכה כח הצמצום מבחי״ד, ולפיכך אפילו בעת שיש לה אור חסדים בשפע מהזווג דאו״ח, מ״מ אינה מקבלת מג״ר דאבא ממש, אלא מו״ק דאבא עילאה הנק׳ ישראל סבא. אמנם נתבאר שגם זו״נ דחכמה יש להם ערך עצמות כמו החכמה, ובכח זה נחשבות ע״ס דישסו״ת שהן עדיין בחי׳ ג״ר. אמנם מכח שאינה מקבלת מבחי׳ אבא עילאה ממש, ע״כ אבדה את בחי׳ אור חיה וקנתה שם אור הנשמה, והבן היטב.
ועיקר ההפרש בין אור חיה לאור נשמה הוא בז״ת שלהם, כי ז״ת דאור החיה נחשב ג״כ לעצמות כמו הג״ר, ואפילו נה״י דאור החיה עצמות גמור הוא. וזה הכלל דכל זו״ן הוא התפשטות מבינה, ומתוך שהבינה דשם אינה שפילה כלל מאבא כנ״ל, א״כ גם זו״ן נחשבים כמו אבא, אע״פ שהם אורחסדים, מ״מ אינם עולים בשמם כלל ובטלים כנר בפני אבוקה כנ״ל, אמנם ז״ת דאור נשמה הנקרא ישסו״ת יש בהם ב׳ בחי׳, כי לפעמים נחשבים ג״כ למחוברים בעצמות, והיינו מתורת לבוד הנ״ל, והוא בזמן הזווג דהסתכלות עינים דישסו״ת זה בזה, שיש לה אור דחסדים בשפע, שאז התבונה מקבלת עכ״פ בחי׳ זו״ן דחכמה ונבחנת כג״ר, כנ״ל, וע״כ גם זו״נ הנמשכים הימנה הם ג״כ בחי׳ ג״ר, ולכן גם ז״ת שמקבלים מאותם זו״ן הנמשכים הימנה יש בהם תורת לבוד, כי אין בינהם עכ״פ הרחק מג׳ מדרגות שלימות. משא״כ בעת שנתבטל הזווג דהסתכלות עיינין דישסו״ת ונסתלק האו״ח, אשר אז דוחה החכמה לגמרי ואינה מקבלת אפי׳ מזו״ן דחכמה, כנ״ל. ובמצב זה נבחנים זו״ן שלה, שהם אור חסדים המופרשים לגמרי מאור החכמה והעצמות, שאז באים בפירוד גמור ע״ד הנר שהופרש ויצא מן האבוקה, שאז משיג רשות נפרדת לשליטת עצמו, בלי שום הכר שהיה מקודם זה נכלל ומתעצם באבוקה.
וזה מכונה בדברי הרב אשר יש בינהם הרחק ג׳ מדרגות שלימות של אצילות. כלומר, שאין להם עוד שום חיבור עם האצילות ששם אור החיה, וע״כ באים אז לכלל מיתה ופירודא. ושים ליבך לכל האמור כי א״א להכפיל עוד את האריכות הנ״ל, וצריך שתזכור זה היטב לכל המקומות.
וזה אמרו, אשר האורות של דעת חסד וגבורה, מתוך שירדו נתמעט כוחם ואינם יכולים להסתלק למעלה, משא״כ בת״ת שעמד במקומו וכו' אפשר לו שיעלה למקום אשר יצא משם וכו' עכ״ל, עש״ה. והיינו כדברי הרב הנ״ל בענף ז׳, אשר כל חשקו של האור העליון להאיר בתחתון וע״כ מניח תמיד רשימו בתחתון ואע״פ שנסתלק וכו' עש״ה.
ותבין בזה אשר אע״פ שנתבטל זווג דאו״א, מ״מ נשארות הרשימות דג׳ המלכים דעת חסד וגבורה באצילות, כדי להאיר לכלים הנשברים בסוד תגין על האותיות, כי הכלים ה״ס האותיות שנפלו למטה מקרקע האצילות, והרשימות דעת חו״ג הנמצאות למעלה עדיין יכולות להאיר בהם דרך קרקע זו שה״ס מסך דבחי״ב, כי בחי״ב נמשכת מבינה דאו״י אשר עדיין לא יצאה לחוץ, דעדיין בבחי׳ או״א קיימינן, אלא רק בבחי׳ הרשימות, ומאחר שהבינה עוד בבחי׳ ג״ר ממש א״כ המסך שבגבול האצילות אינו מעכב הארות הרשימות מלהשפיע אל הכלים, וכמ״ש לעיל, שנחשבים גם למטה מהמסך בבחי׳ זו״ן דבינה, עש״ה. וע״כ נבחנות הרשימות שנמצאות בנה״י דאצילות, ורגליהן דבוקות בקרקע האצילות כמו ג׳ תגין. וגם ראשי הכלים הנמצאים בבריאה ג״כ מחוברים בקרקע האצילות שאצלם הוא כמו גג. באופן, שהמסך המבדיל בעצמו שעדיין תורת ג״רעליו הוא המקבל מהתגין הנ״ל ומשפיע לכלים שמתחתיו שהם האותיות, ובזה עדיין נחשבים כלבוד עם העצמות שבאצילות. וזכור זה לכל המקומות שמביא הרב סוד התגין שפירושו כנ״ל.
וכבר נתבאר שהכלים דחג״ת דנקודים יצאו מסבת ההזדככות, כי בהזדכך בחי״ד, מלך החסד מכח בחי״ג, וירד הרשימו דדעת לבחי׳ תגין, על הדעת השבור שבבריאה. ובהזדכך בחי״ג, מלך הגבורה מכח בחי״ב, וירד רשימו דחסד לבחי׳ תגין, על החסד השבור שבבריאה. ובהזדכך בחי״ב, מלך ש״ע דת״ת בבחי״א, וירד הרשימו דגבורה לבחי׳ תגין, על הגבורה השבורה שבבריאה. אמנם בהזדכך בחי״א כבר נתבטלה העביות והמסך דבחי׳ או״א לגמרי ולא יצא עוד שום כלי, א״כ לא ירד עוד שום רשימו מש״ע דת״ת למטה, משום שאין עוד למי להאיר, בדומה כמ״ש הרב בסוד ההזדככות דעקודים לעיל בענף ז', אשר כולם משאירים רשימו חוץ מהמלכות, כי אין לה ספירה אחרת תחתיה להאיר בה, עש״ה כל ההמשך, כי כל ביאורי הרב משם נוהגים פה, כמ״ש שם הרב להדיא, שהם דומים למיתת ז' מלכי אדום, דוק ותשכח.
וזה אמרו שכולם ירדו חוץ מת״ת שנשאר במקומו ולא ירד וכו' ולכן רצה המאציל העליון והמשיך והגדיל כלי הכתר וכו' ואז עלה אור הת״ת ונעלם תוך כלי הנ״ל של הכתר וכו׳, ואז אור הדעת שירד למטה במלכות דאצילות, בראותו כי כבר היה כלי חדש במקומו אז גם הוא נתעלה ועלה וכו' עכ״ל. פירוש, כי כל אלו הרשימות שהיו בנהי״מ דאצילות בבחי׳ תגין, ובכללם גם אור ש״ע דת״ת שנשאר במקומו, כל אלו חזרו ונתעלמו בהתפשטות הכח״ב, שה״ס הכלים החדשים. והיינו הראש דישסו״ת, שנבחן כמו התפשטות כח״ב דאו״א עילאין במקום גופא דאו״א עילאין, שהם מקום ד׳ המלכים: דעת, חסד, וגבורה, וש״ע דת״ת, שנשברו, דהיינו כמשפט כל התפ״ב, שבא בדיוק למלאות מקום גופא דעליון שנסתלק מסבת ההזדככות, כמ״ש בענף ט׳ בפמ״ס עש״ה.
והנך רואה שהרב קורא את התפשטות הכתר כלי חדש, והוא להורות על חידוש כלים שבראש הזה שלא היה בראש הקודם דאו״א, והיינו היא הבינה שיצאה לבר וקיבלה בעצמותה בחי׳ כלי ונוקבא, כמ״ש לעיל, שבאו״א עילאין לא היה בבינה עצמה שום בחי׳ כלי, זולת מה שקיבלה מהמלכות, עש״ה. ובזה תבין סוד התעלמות אותם הרשימות, שנשארים מגוף דאו״א בנהי״מ דאצילות, ועלייתם והתעלמותם בכח״ב החדשים דישסו״ת, והיינו מכח אותההיציאה דאמא עילאה לבר מראש דאבא עילאה, שבזה נתעבה מאד זה המסך העומד בגבול האצילות, כי הופרש ויצא מבחי׳ ג״ר שהיה לו עד הנה מאמא עילאה, וכן הרשימות שהיה עליהם בחי׳ זו״ן דחיה, שביארנו לעיל, שזה הגיע להם מאימא עילאה שהיתה עד כאן בבחי׳ חיה, אשר עתה אחר שיצאה אמא מבחי׳ חיה ובאה לבחי׳ ישסו״ת, נמצאות גם הרשימות הללו שאבדו כחם שהיה בהם מבחי׳ חיה, ונאספו ובאו לבחי׳ ישסו״ת ואור דנשמה, עיין היטב לעיל, שא״א להכפיל מפני האריכות.
והנה נתבאר היטב שינוי השם ושינוי המקום, שהגיעו לרשימות המלכים דעת וחג״ת הללו, שהיו נמצאים חופפים על הכלים הנשברים שבבריאה, בבחי׳ תגין מאור החיה, כנ״ל, ועתה נשתנה שמם וכחם לבחי׳ נשמה. אמנם מה שהרויחו שינוי מקום יותר עליון, כי נתעלה לבחי׳ ג״ר דנשמה, הנה באמת אין זה ריוח ג״כ, כי אותם כח״ב דנשמה מלבישים על מקומם ממש מתחת הפה דאו״א עי׳. כנ״ל, והבן היטב.
וזה אמרו, אשר אחר שנתעלו ונתעלמו ג׳ האורות דדעת וחסד וגבורה מנהי״מ דאצילות אז נעשה ירידה ב׳ אל הכלים הנשברים, כי ירדו מכח״ב דבריאה ובאו בז״ת דבריאה יצירה ועשיה, והיינו, משום שנתעלמו התגין דחיה, שהיו חופפים עליהם ומאירים אותם דרך גג הבריאה, כי עתה כבר נתעלם אור חיה כולו מאצילות, ואין שם אלא בחי׳ נשמה כנ״ל. וגם המסך נתעבה, שהשורש שלו דהיינו בחי״ב כבר אין תורת ג״ר עליו,אלא שקבלה בעצמותה לבחי״ד ונוקביות, כנ״ל עש״ה, שבזה נעשה מרחק מג׳ מדרגות דאצילות, וע״כ ירדו לז״ת דבי״ע, ששם הופרש אור דחסדים מאור העצמות, כמו הנר שיצא מאבוקה כנ״ל. וא״א להאריך יותר במקום הזה, והמעיין ישים אל לבו ויבין בע״ה, כי הוא הענין הכי נכבד בחכמה.
וזה אמרו, אחר כך מלכו נו״ה והיו צריכים לבא למלוך במקומם בכלי הראוי להם, והנה לא מצאו מקומם פנוי, כי שם ירד אור הגבורה, ולכן הוצרכה הבינה להתפשט דרך קו שלה, שהוא צד שמאלי, עד מקום הראוי להיות אח״כ מקום הגבורה וכו' עכ״ל. והנה כבר ידעת, שכל אלו ג׳ מיני התפשטות כח״ב דרך ג׳ הקוין: ימין שמאל אמצע, שהרב מפרטם בזה אחר זה, הנה אמנם יצאו בבת אחת, כי אלה הם הראש דישסו״ת, שממנו יצאו למלוך ה׳ המלכים תנהי״ם, אלא כדי לשבר האוזן, דרכו תמיד לפרט הדברים.
ובזה תבין מה שאומר, שמלכי נו״ה לא יכלו למלוך מטרם עלות הרשימו דאור הגבורה מנו״ה דנקודים, והוא מטעם הנ״ל, כי מלוכתם דנו״ה, וכן היסוד ומלכות, הם הסת״ב מאור הנשמה, שהוא נמשך אחר שאמא יצאה לחוץ מבחי׳ חיה. וגם נתבאר, שענין הרשימות דמלכים הראשונים שירדו לנהי״מ דאצילות, הם שירים מאור דאמא עילאה שמבחי׳ חיה, עש״ה. וא״כ ודאי אי אפשר שימלכו מלכין דנשמה בטרם התעלם הרשימות מחיה, שהוא תלוי ביציאת אמא לחוץ, אשר ע״כ ודאי שמתחילה נתעלו הרשימות דחיה ונתעלמו בכלים החדשים דישסו״ת, דהיינו היציאה דאמא לחוץ, שנשתנה שמם לבחי׳ נשמה ולבחי׳ ג״ר דנשמה, וממילא נמצאים עתה הכלים דנהי״ם פנוים מכל אור, ויכולים להתפשט שם הסת״ב דנשמה, שה״ס המלכין תתאין דנהי״מ, שזהו פשוט ומוכרח.