יח) כלל העולה, כי ה׳ ראשונה של השם היא שם ס״ג א׳, כולל י״ס פנימיות וחיצוניות ונקרא תבונה. ויש בה ג״ר הנקרא בינה, וו״ק הנקרא תבונה ומלכות שבה נקרא תבונה. וחיצוניות נה״י של המלכות זו, נקרא ג״כ תבונה, והרי הם בינה א׳, וג׳ תבונות, וכל ד׳ בחי׳ אלו, נקרא תבונה דס״ג, דה׳ ראשונה.
יח) כלל העולה כי ה׳ ראשונה של השם הוא שם ס״ג א׳ כולל וכו': והיינו, כמו שאומר לעיל, אשר כל ה׳, נבחנת לג׳ ההין, הן ה׳ ראשונה דס״ג, והן ה׳ אחרונה דס״ג, וצריך להבין היטב ענין התחלקות זו דכייל לן הרב בסוד הס״ג, והענין, כמ״ש לעיל ובפמ״ס כאן, אשר כל ענין התיקונים הנתלים על הויה דס״ג, אינם מתגלים זולת מטבור ולמטה, והוא משום שכל עיקר השיתוף דמדה״ר בדין וסוד המ״ן, שהוא השורש לכל התיקונים, אינו נעשה זולת בגופא דס״ג דא״ק, שהיה מתפשט שם מחזה דא״ק עד סיום רגליו, כנ״ל בפמ"ס ענף ט"ו עש״ה, כי הוא שנטמן בנה״י דא״ק, והותקן שם לעליית מ״ן, כדברי הרב לעיל בענף ח׳ עש"ה. וכאשר תדקדק היטב תמצא, אשר לא כל הגוף דס״ג נתחבר במ״נ, אלא רק מטבור ולמטה דגוף הזה, דהיינו ע״ס דנה״י המתפשטות מטבור ולמטה, שהמה שנתחברו באורות דנה״י דא״ק שמטבור ולמטה בסוד המ״ן, אמנם בחי׳ התוך דס״ג, דהיינו מחזה עד הטבור, שהוא בחי׳ ז״א או חג״ת דס״ג, המה לא ירדו, משום שעדיין היה שם בחי׳ גופא דע״ב, כי הע״ב נמשך עד הטבור, כמ״ש בפמ״ס.
והנה נתבאר, שרק בחי׳ נה״י דס״ג נתתקנו בסוד המ״ן, ולפי״ז תבין שהמה הם עיקר הויה דס״ג בבחי׳ שורש התיקונים, ולא הראש ותוך דס״ג. ולפיכך, כשאנו מבחינים בה׳ ראשונה דהויה דס״ג, צריכים אנו להבין מקודם את היוד דהויה דס״ג, דהיינו ב׳ הפרצופין גלגלתא וע״ב, והעיקר הוא הע״ב, להיות כל אורות דגלגלתא נמשכים רק ע״י בחי׳ הע״ב, להיותו סוד התפ״ב, המלביש על גלגלתא, ומשלים אורותיו שנסתלקו בשורש בסוד הסתלקות א׳, כמ"ש בענפים הקודמים. ולפיכך ראש דע״ב הוא בחי׳ ראש הכולל דכללות ה׳ הפרצופין שבכל פרצוף, ולכן נבחן תמיד לבחי׳ יוד דהויה, הן בהויה הכוללת והן בהויה פרטיות עד לפרטי פרטיות.
וכבר נתבאר סוד התחלקות כל ראש לשתי בחי׳: פנימיות וחיצוניות, שזווג הפנימי והוא העיקר, נמצא מקומו בנקבי עינים, וה״ס הזוהר, דאבא תיקן את עצמו כעין דו״נ, וזווג חיצוני בפה דאח״פ, וז״ס אבא הוציא את אימא לחוץ, כמ"ש בפמ"ס כאן אות ד'. ותדע, שבזה כל ההבחן מבין ע״ב לס״ג, שבאמת הם בחי׳ ראש א׳ הכולל ע״ס: שנק׳ גלגלתא ועינים ואח״פ, אמנם מכחעליית המ״ן נתחלקו לב׳ בחי׳: שמעינים ולמעלה נבחן לע״ב, ואח״פ נבחן לס״ג, אמנם הבחן הזה מקורו רק בראש הס״ג, שממנו מתחילה עליית המ״נ, דהיינו בה׳ ראשונה דכל הויה ולא ביוד דהויה, שה״ס ב׳ הפרצופין גלגלתא וע״ב, הקודמים לתיקון המ״ן.
ולפיכך, אנו מוצאים תמיד בחיוב, בה׳ ראשונה דכל הויה, ג׳ בחי׳ בסוד ג׳ ההין, כי מתחילה אנו מבחינים כללות ה׳ ראשונה שה״ס פרצוף הס״ג כמו בשורשה בא״ק, אשר בחי׳ הראש והתוך שלה לא ירד למ״ן, כמ״ש לעיל, וה״ס ב׳ ההין הראשונות, ואח״כ אנו מבחינים בה בחי׳ הסוף, אשר נשתתף ונתחבר בנה״י דא״ק ועלה בסוד המ״ן כנ״ל, והוא הנק׳ ה׳ אחרונה מג׳ ההין הנ״ל. וכבר נתבאר אשר הוא העיקר הנרצה מסוד הויה דס״ג, להיותו שורש כל התיקונים.
ודע, שג׳ ההין הנ״ל הנבחנים בה׳ ראשונה, המה ג׳ פרצופין שבראש הס״ג הפרטי הזה שנק׳ ה׳ ראשונה, והוא משום שנמשכת מס״ג דא״ק שמטרם עליית המ״ן. וכבר נתבאר שבסיבת המ״ן נחלק כל ראש לב׳ בחי׳: ראש, ותוך, וא״כ חלק הסוף דהויה דס״ג נגמר למעלה מחזה, שמנקבי עינים דראש הס״ג ולמעלה ה״ס הראש העיקרי, ואח״פ ה״ס התוך, ומפה עד החזה ה״ס הסוף, ונמצא שזה הסוף של עתה, עדיין אין לו שורש מחיבור המ״ן אצל ס״ג דא״ק, כי שם נבחן המקום הזה לבחי׳ תוך, ולתיקון זה יש בחי׳ זווג חיצוני, כנ״ל.
וז״ס ג׳ הפרצופין, כי מעינים ולמעלה דס״ג נבחן לכתר הס״ג שהוא עיקר הראש, ואח״פ דס״ג נבחן לחו״ב ולראש ב׳, כי בשורשו בא״ק גם אח״פ בחי׳ ראש המה ולא תוך, וע״כ מכונה ו״ק של ראש וה׳ אמצעית דג׳ ההין. והפה ה״ס מלכות וה׳ אחרונה וה״ס ישסו״ת. ומפה ולמטה הוא בחי׳ מלכות, כלומר, בחי׳ התפשטות מלכות של ראש לגופא. והנה בכל אחד מג׳ הפרצופין האלו שבראש הס״ג יש בחי׳ רת״ס, אמנם אנו מדברים מהראשים, משום שהגופין מלובשים מכל עליון בתחתון שלו.
ונמצינו למידים, אשר פרצוף הכתר ופרצוף או״א שבראש הס״ג, שהם ב׳ ההין הראשונות דג׳ ההין הנ״ל, אינם עוד בבחי׳ שורש לתיקונים דמ״ן, כי הראש דס״ג לא נתחבר בסוד המ״ן, והם שניהם בבחי׳ הראש, כנ״ל, אלא רק פרצוף הג׳ שה״ס הפה של ראש הס״ג שנק׳ ישסו״ת, הוא תחילת השורש לכל אותם התיקונים הנ״ל, והוא ה׳ אחרונה דג׳ ההין הנ״ל.
אמנם הוא מתפשט בעצמו בסוד רת״ס: שמפה ולמעלה ה״סהראש דישסו״ת הזה, ומפה ולמטה, מתפשט הגוף בב׳ הבחי׳ תוך וסוף, שמפה עד החזה ה״ס התוך, ומחזה עד הטבור ה״ס הסוף ונה״י, ומאחר שנחלק על רת״ס, הרי הראש והתוך שלו נבחנים עוד לבחי׳ שורש המ״ן, ורק הסוף שלו לבדו דהיינו נה״י דישסו״ת המה המתלבשים בנאצל שנק׳ ז״א, אשר בשבילו כל אלו התיקונים נועדים, כמ״ש לפנינו בע״ה.
וזה אמרו: כלל העולה, כי ה׳ ראשונה של השם הוא שם ס״ג א׳, כולל י״ס פנימיות וחיצוניות. פירוש, דה׳ ראשונה שבכל הויות שבעולמות, הוא שם ס״ג שלם, רצונו לומר שנמשך מקומתו שבא״ק, בבחי׳ רת״ס שלו בשלימות. וזה אמרו, שכולל י״ס פנימיות וחיצוניות. שזה תלוי בהתחברות ב׳ השורשים באצילות עה״ס, כמ״ש לעיל, שע״כ נמצאים בו ב׳ בחי׳ מצבים בקומת הרת״ס דע״ס ע״ש.
וזה אמרו ונק׳ תבונה. כמ״ש לעיל אשר רק בחי׳ אח״פ דראש המה הנבחנים בבחי׳ הויה דס״ג, ולא מעינים ולמעלה, שהמה תמיד בחי׳ ע״ב בכל מקום שהם, ואפי׳ בבחי׳ תבונה שבתבונה. וע״כ בחי׳ מעינים ולמעלה בכל הראשים נק׳ בשם או״א וע״ב, ובחי׳ אח״פ בכל הראשים, נק׳ בשם ישסו״ת והויה דס״ג, והבן זה.
וזה אמרו, ויש בה ג״ר הנק׳ בינה. והיינו כדאמרן, דכל בחי׳ מעינים ולמעלה מכונה בשם או״א עילאין, בסוד בחי׳ עליונה דס״ג שנק׳ בינה, ואהיה דיודין, כדברי הרב בתחילת הענף, עש״ה. ותדע, אשר בהבחן הפרצופין נק׳ בינה זו פרצוף הכתר שבהויה דס״ג הכולל, והיא הרמוזה בה׳ ראשונה, דג׳ ההין הנ״ל, כי מעינים ולמעלה הוא עיקר הראש שנק׳ תמיד כתר.
ואומר, שיש בה ו״ק הנק׳ תבונה, והיינו בחי׳ אח״פ דראש הזה, שאינו ו״ק ממש דגופא, אלא בחי׳ ו״ק של ראש, כנ״ל. שה״ס פרצופי או״א שבהויה דס״ג הכולל, וה״ס ה׳ האמצעית דג׳ ההין, הנ״ל. ואומר, אשר מלכות שבה נק׳ ג״כ תבונה, והיינו סוד הפה בעצמו של ראש הזה, שבחי׳ ממטה למעלה שבפה עדיין נחשב לראש, וע״כ נק׳ תבונה, וה״ס פרצוף ישסו״ת שבהויה דס״ג הכולל, ובחי׳ ה׳ אחרונה שבג׳ ההין.
וזה אמרו, וחיצוניות נה״י של המלכות הזו נקרא ג״כ תבונה. פירוש, שהמלכות הזו נבחנת לראש וגוף, שהראש הוא בחי׳ ממטה למעלה שבפה. והתפשטות הפה ממעלה למטה ה״ס הגוף כנודע. אשר מתחלק על החזה בסוד הסתכלות ב׳, שמחזה ולמעלה ה״ס התוך שנק׳ ז״א או חג״ת, ומחזה ולמטה ה״ס הסוף שנק׳מלכות ונוק׳ דז״א או נה״י. ואומר, אשר נה״י דמלכות, דהיינו בחי׳ הסוף, הוא המתלבש בסוד מוחין לז״א, אבל לא הראש והתוך דמלכות של ראש, שה״ס ראש ותוך דישסו״ת, כנ״ל, שהם לא נתחברו עוד בעצמם לענין המ״נ, כמו״ש לעיל עש״ה.
והנה נתבאר, כשברצוננו לידע בחי׳ התלבשות הס״ג במוחין של הנאצל אשר נק׳ בכל מקום שהוא בשם ז״א, צריכים מקודם להבין סוד היוד דהויה הכוללת דבחי׳ ההיא שהם סוד ב׳ הפרצופין: גלגלתא וע״ב דאותה הבחי׳, שהם למעלה לגמרי מבחי׳ המ״ן ואינם אפילו בבחי׳ שורש. ואח״כ צריך להבין ה׳ ראשונה דהויה הכוללת דבחי׳ ההיא, וצריך להבחין בה משורשה שבא״ק ומהנוסף בה ע״י עליית המ״ן, ואז בהכרח אתה מבחין בה ג׳ ההין בסוד ג׳ פרצופין: כתר, או״א, וישסו״ת שבראש. שהרב מכנה אותם כאן, בינה א׳, וב׳ תבונות, ואז נמצא לנו ה׳ אחרונה דג׳ ההין דהיינו תבונה הב׳, אשר אח״כ מחלקים התבונה הב׳ ההיא בסוד רת״ס, וחלק הסוף שלה יורדת ונעשית מוחין וראש בנאצל שהוא ז״א, וע״כ נקראת ג״כ תבונה, כי הגם שהיתה בחי׳ נה״י דגופא אמנם בהתלבשותה בתחתון נעשית לראש ונק׳ תבונה. וענין חיצוניות הנה״י יתבאר לקמן.