ה) והנה מבחי׳ הסתכלות הזה של העינים יצאו הנקודות. ובזה תבין מ״ש בתיקונים תיקון ע׳ ד׳ קכ״ו, שמצייר צורת הויה של בן ד׳ אותיות, בציור עינים ונקודות, בסוד וגבותם מלאות עינים, כי כל בחי' עינים הם נקודות כנ״ל.
ה) והנה מבח', הסתכלות הזה של העינים יצאו הנקודות וכו': ואין להקשות מהמובא לעיל בעה״ח ענף ה', אשר גם אח״פ יצאו ע״י הסתכלות עינים. וכן מה שאומר, שהעינים ה״ס ה׳ תתאה שהיא מלכות, ובע״ח שער אח״פ פ״א ובכ״מ אומר שעינים ה״ס נשמה לנשמה שה״ס יוד דהויה וחכמה.
והענין כי שם באח״פ היה נמשך הסתכלות עינים עד הפה, דהיינו עד המסך שבכלי מלכות של ראש, שבזה נמצאות כל ט״ס כח״ב חג״ת נה״י בבחי׳ אור בלי כלי, כי המלכות בלבדה נעשית כלי, כמ״ש שם בפמ״ס דף קנ״ה אות ד׳ משא״כ כאן בעולם הנקודים לא נמשך הסתכלות העינים עד הפה, אלא עד נקבי עינים בעצמם, מפני שהחכמה בעצמה הותקנה בדכר ונוקבא שעי״ז נעשים כלים בכל ספירה וספירה מעה״ס. ונמצא בזה אשר המלכות של ראש שהיתה מקומה בפה של ראש שה״ס מלכות וה׳ תתאה, עלתה עתה לעינים שה״ס חכמה. וזה שאומר הרב שאות ה' אחרונה היא בעינים, והבן.
ודע שאור א״ס המתפשט לזווג בסוד ע״ס דאו״י, מכונה תמיד בשם הסתכלות עינים. כלומר, אור החכמה. כמו שנתבאר היטב בדברי הרב בענף הקודם ועי׳ בפמ״ס שם וכאן ובפמ״א שם.
בסוד וגבותם מלאות עינים: כלומר, דאור העינים מאיר מכל הצדדים הן מצד הפנים והן מצד האחור, המכונים בשם גבותם של הפרצופים.
ודע שמסיבת עליית מיין נוקבין לצורך אור העינים, הושרש צד האחור בבנין הפרצופים. והוא משום שנתהוה ב׳ שורשים למציאת כל פרצוף: שורש א', הוא מסבת רת״ס שבפרצופי א״ק מטרם עליית מ״ן. ושורש ב׳, הוא נמשך מסדר ראש תוך סוף שיצא מכח עליית המ״ן. שנבחן בערך שורש הא׳ שהוא חסר כלים דנה״י שנקרא סוף.
והטעם כי כאן נעשה הזווג על מלכות של ע״ס דראש בנקבי עינים, ויצאו משום זה ע״ס של הראש משם ולמעלה, והתוך שה״ס חג״ת נתפשטו מנקבי עינים עד הפה. והסוף שה״ס נה״י נתפשטו מפה עד הטבור, ונמצאים רגלי הפרצוף מסתיימים על הטבור. ומטבור ולמטה כבר יצא מגבול הפרצוף לגמרי.
אמנם גם הרשימו משורש הא׳ שולטת בפרצוף, ועל כן נמצאים גם נה״י מחוברים בפרצוף. אמנם אורם מועט וע״כ נבחנים לכלים דאחור ולא פנים, כלומר, שאינם מאירים כ״כ. ולפי מה שכייל לנו הרב לעיל בענף ט׳, אשר כל הכחות של העליון בהכרח שימצאו בתחתון, נמצא שמפרצוף נקודים ואילך שולטים ב׳ השורשים הנזכרים בכל פרצוף פרטי, שהם עושים פנים ואחור בבנין כל פרצוף. אשר משורש הב׳נמשך צד הפנים ומשורש הא׳ נמשך צד האחור.
באופן שאח״פ של הפרצוף נבחנים בפו״א: שצד הפנים ה״ס חג״ת דשורש הב׳ שהוא בחי׳ גוף ולא ראש, וצד האחור ה״ס חב״ד משורש הא׳ שהוא בחי׳ ראש. ומפה עד הטבור דהפרצוף יהיה צד הפנים בסוד נה״י דשורש הב׳ שה״ס סיומו של הפרצוף, וצד האחור ה״ס חג״ת משורש הא׳. ונמצינו למדים, אשר עינים שה״ס שורש הב׳ מאיר במילואו גם באחורים דחג״ת. וזס״ה וגבותם מלאות עינים, דהיינו אחוריים דחג״ת והבן.